שלושה ספרים ליד המיטה

אני מחזיקה שלושה ספרים ליד המיטה. האחד שקרוב ללבי אמור להצחיק אותי. יש לי חולשה להומור יהודי שנכתב במקורו ביידיש אבל התרגום מעקר את התוכן ואני קוראת כמה עמודים ומניחה בצד. האחר כתוב בהנאה ובאכזריות וללא סטריליזציה. היות ולא זיהיתי אצלו אהבת אדם מיוחדת אני מניחה שאם הספר התחיל במות פציינט אחד הוא וודאי יחריב בסופו את המשפחה כולה. הוא הרי אוהב להפתיע, לרחוץ מרפקים ביסודיות לשים כפפות ולשקוע תוך כדי בדיקה רקטאלית בפציינט לעלילת מישנה. סופר מוזר. בחלונו נשקף נוף עדין. אגס ברווז נופר ורוד בברכת מים וכל מילה שלו חתוכה בתער בארץ שמעולם לא רחצה מעצמה את הדם. את הספר השלישי כתבה אשה מארץ דלה במשאבים חומריים שכמה מסופריה הם הטובים בעולם. היא אוהבת אדם וחוקרת נפש סבלנית ומנחמת. היא אשה. אם את בוכה היא מנגבת את דמעותיך בסינר. אם בסינר לא די להכיל אותך היא תצמיד אותך לבית החזה. את סיפרה אני קוראת מעט מעט. גם אין לי כוח להתנחם וכדי להישאר מפוכחת נחוצה גם לי מידת אכזריות של סופר שקורע לגזרים, באטיות יש לומר, את האני ואת הגיבור שלו.

אָבִי וְאִמִּי הַכֹּל יְכוֹלִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

הוֹ רֵיימוֹנְד, גּוֹי הוּא לִפְעָמִים קְרוֹבוֹ הָאַחֲרוֹן שֶׁל יְהוּדִי
אָז אֲנִי יְכוֹלָה לְדַבֵּר אִתְּךָ בִּשְׁלֹשֶׁת הַחֲדָרִים הָרֵיקִים שֶׁלִּי
וּלְסַפֵּר לְךָ שֶׁאָבִי וְאִמִּי הַכֹּל יְכוֹלִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה     
מַגִּיעִים בֵּינֵיהֶם מִדֵּי פַּעַם לַהֲבָנָה וּבָאִים לִשְׁמֹעַ מִמֶּנִּי
אֵיךְ הַפַּרְנָסָה וְרַק אַתָּה רֵיימוֹנְד יָכֹל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה
בִּשְׁבִילִי. כְּשֶׁצָּרִיךְ הֵם מְבִינִים גַּם מְעַט אַנְגְּלִית

זהב וחלודה

שִׁירִים הֵם לֹא כֵּלִים בַּכִּיּוֹר וְלֹא מִכְפֶּלֶת לִתְפֹּר
עַל כֵּן אֲנִי נִגֶּשֶׁת לַיְּשָׁנִים שֶׁלִּי שֶׁגִּמְגַּמְתִּי בָּהֶם כְּאִלּוּ
תָּקְפוּ אוֹתִי צִירִים בְּעִקְבוֹת אֹנֶס וּמַכְנִיסָה יָד
שֶׁעוֹשָׂה אֶת הָעֲבוֹדָה וּמוֹנָה אֶצְבָּעוֹת
גַּם כְּשֶׁהַזָּהָב כּוֹאֵב כְּחֲלוּדָה

אֶצְלִי שָׁקֵט

לֹא עִתּוֹן לֹא מִלָּה וְלֹא מְרֻכֶּזֶת
לְכָל הַיּוֹתֵר פֶּרֶק אֶחָד בְּסֵפֶר קְרִיאָה
עַד שֶׁהַנֶּשֶׁר פּוֹרֵשׂ וְעָף לְאֶרֶץ שֶׁשְּׂפָתָהּ שֶׁלֶג
וּמִלִּים שֶׁשָּׁקְעוּ מוּגַנּוֹת כִּפְקַעוֹת בְּגוּף הָאֲדָמָה
שָׁבוֹת בְּעוֹנָתָן כִּי בַּחוּץ קוֹל הַגֶּשֶׁם. כָּל הַגֶּשֶׁם

מעשיה מתוך ספר הפראות

עברתי דירה. באתי והעמדתי את שולחן העבודה מתחת לחלון שפונה לדרום. שמש מאוחרת תיטיב לנפשי וגם שקט יהיה לי כי מחוץ לחלון שוכן בית קברות ישן שכבר לא פעיל. בכל יום חמישי הלכתי לשוק. חישבתי ומצאתי ששוק פרדס כץ נידח דיו ואיש מהמשרד לא מבקר בו בשעות העבודה, מלבדי. מאחר ולא חייתי חיים משלי נשאר לי סכום כסף נאה להביא אוכל הביתה. באחד מאותם ימי חמישי ראיתי שמצאתי חן בעיני הירקן. כבר היה לי ניסיון עם סוג כזה של חיבה. בכל מקרה את האוכל זה לא מוזיל. יום אחד מצאתי שגם החנווני לוטש עיניים רעבות ונחמדות. הייתי עסוקה בחזרות להצגה וכדי להמיר מתח אחד באחר לקחתי אלי הביתה את החנווני. והוא ככבש מאושר המגלה מבוך עשב גבוה החל מיד ללחך אותי. מהבושה נרדמתי. למחרת בחזרות נפלתי ושוב נרדמתי. הבמאי דפק את הראש בפרקט הבמה. אחרי הצגת ההרצה כשהוא מבוהל כולו מהדמויות שעטיתי במופע ביקש החנווני להיפרד. הסכמתי ואפילו שידכתי לו חברה כי היה חבל שבחור מוצלח ילך לאיבוד בתרגום, כמו שאומרים, וגם לה קרתה התופעה שלמחרת לא יכלה לעמוד על הרגליים ולאות תודה קבלתי משניהם אדנית עם פרחי פטוניה. משהלך החנווני התפניתי לירקן הצעיר המקיים דוכן משותך עם אחיו משה שמבחין במתרחש בינינו ומתחיל להתנכל לנו ומביא אותי לידי סיוטים שבאחד מהם אני והאימא האלמנה של שני הירקנים מתאהבות והמשפחה באה להרוג אותי. כאן כבר החלטתי לגמור עם כל הטוב שאני מעלה הביתה בשני קרטונים כבדים והתחלתי לערוך קניות אונליין. בינתיים החברה ששידכתי לה את החנווני כתבה לי "נבהלתי! הוא עשה את זה בצורה כל כך טוטאלית שהייתי בטוחה שלא יישאר לי מאיפה להשתין. בואי נפגש. יש עוד"

 

ניו יורק
18.04.08

 

מרחק

Karen Offutt

לַחְשֹׁב אֵיךְ לֹא נוֹתְנִים לִכְבֹּשׁ פֶּרַח שֶׁגָּדַל בְּכַף הַיָּד וְאִם פַּרְפַּר עוֹמֵד פֹּה
כְּמוֹ אֵיזֶה אוֹר אוֹ אֲבַק הַסִּימָנִים כְּמוֹ חַיָּה פִּרְאִיִּים עַד כְּדֵי כָּךְ זֶה רַק גַּרְגֵּר
מִמָּה שֶׁיִּקְרֶה אִם לֹא תַּסְתִּיר אֶת עֵינֶיךָ אוֹ תַּסְתִּיר שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שִׁירִים עַל
מַעֲרֻמַּי שְׁבִירוּת יְרֵכַי עַל הַבְּדִידוּת וְעַל לְטָאוֹת הַחֶדֶר יַעַר עַד הַנָּהָר וּבַקָּצֶה
תּוּת אֲדָמָה הֲזָיָה אוֹתִי עָרְפִּי כְּאֵב הַפְּטָמוֹת רֵיחַ יְלָדַי וְתַרְדֵּמַת זָהָב

 

"מרחק" מסדה 81'

Karen Offutt

בינתיים

אֲנִי מְנַסָּה לְהִשְׁתַּחְרֵר בְּעֶזְרַת תַּרְגִּילִים פְּשׁוּטִים
מֵחֲגוֹר הַכַּסְפִּית שֶׁנִּכֵס אוֹתִי כְּאִלּוּ הָיִיתִי מַדְחֹם יָשָׁן
בֵּינְתַיִם, אֶת הַסּוֹרָג חוֹנֵק שִׂיחַ פֶּרֶא אֶת הַלֵּב זִכְרוֹנוֹת
וּכְשֶׁהַכֹּל יִגָּמֵר נִתְבּוֹסֵס בַּצַּעַר יִהְיֶה תַּעֲנוּג שֶׁיַּסְפִּיק לְכֻלָּם