אלי הירש על "תדמייני שאת כוכבת" – ידיעות אחרונות, 7 לילות

תמונה | פורסם ב- מאת | 4 תגובות

יותם ראובני על "תדמייני שאת כוכבת" – הארץ ספרים

"תדמייני שאת כוכבת": זה שיר? זה סיפור קצר? העיקר שזה מעולה

שולמית אפפל המציאה סגנון מפתיע של שירה הנכתבת בקטעי פרוזה מנוקדים. היא מצליחה לסחוף את הקוראים עד ששאלת הגדרת הז'אנר נותרת בלתי חשובה

שולמית אפפל פירסמה ספר שרובו שירה אף שהוא כתוב בפרוזה מנוקדת. הקורא נתקל בטקסטים ארוכים למדי, כמו סיפורים, לעתים עם פואנטה ולעתים בלעדיה, והכל בלשון השירית המיוחדת של אפפל. לצד הקטעים האלה, יש גם שירים קצרים בשורות קצוצות.

הנה קטע אחד ששמו "הצעיף", מן הקצרים יותר בספר, במלואו: "אהבתי את הצבעים ואת האווריריות וכשהוא החליק ממעקה המרפסת כל מי שעבר ברחוב יכול היה להיות זה שישים עליו את היד. במקום לרדת ולנסות להשיגו התעצבתי מעט וחזרתי לענייני. מאוחר יותר ירדתי לבית הקפה. הזמנתי תה בחלב וישבתי להסתכל בעוברים ושבים. היו שם כאלה שאיבדו את לבם ואחרים שעתידים לאבד אותו בעתיד. מבית הקפה הלכתי לספרייה. את הספרנית אפף בושם לימונים שהיה מעמיד אותי כילדה לנגב את הלוח לפני השיעור של מורתי שירדה מהכרמל, ולימדה תורה את כיתה ב' צפרירים חיפה. בעודי פוסעת בין המדפים אני שומעת את הספרנית מספרת איך בדרכה לעבודה לכדה במעופו מחלון גבוה צעיף בצבעי גלידה והיא אספה אותו בידיה כאסוף יונה וכרכה אותו סביב צווארה" (עמוד 50).

הקטע הזה אופייני בסגנונו ליתר הקטעים שבספר. מי היא זו שרוצה להיות כוכבת ומסתפקת בינתיים בטקסטים קצרים למדי, מהם אבסורדיים ומהם שכתובים בפאתוס? אפפל אומרת בעצמה ש"אין לי סבלנות לפתח דמויות". אז מה יש לנו כאן? עוברים של סיפורים אחרים, ארוכים, שיכלו להינתן לנו אם המחברת לא היתה מגלה חוסר סבלנות כזה? מכל מקום, בקטעים הקצרים אפפל אכן מספרת סיפורים ובונה דמויות להפליא.

אבל עדיין לא ברור מדוע הטקסטים נכתבו בפרוזה מנוקדת. הרי מקובל שמנקדים בעברית רק תנ"ך, ספרי דת ושירים (להוציא טקסטים בעברית קלה). מה אומרת אפפל בבחירתה? האם היא נואשה מן השירה, אותו יצור חמקמק שאין להגדירו, וכשהוא בא הוא בא והוא כל האושר שבעולם, וכשאינו בא כותבים פרוזה?

הנה עוד היגד קצר מהספר, שכותרתו "שולמית": "אני סובלת בגן ומביאה צרות מהבית. פוחדת מזריקות שקוראים להן חיסונים. אסור לדבר יידיש רק עברית. אני מאחרת ולא מגיעה בזמן לתוף מרים ולבובות היפות. אין לי סבלנות לסיפורים של הגננת. משעמם לי. החלון בגובה שלי. אני לא פוחדת. רק כשסבא איים למרוח לי פלפל על השפתיים הפסקתי לברוח" (עמוד 33).

מהקטעים מצטיירת דמותה של אשה בשלה, משכילה ודעתנית, שמתנהלת בעולם מתוך ריחוק פנימי, שלא לומר מתוך בוז דק כלפי הזולת ואף כלפי מי שהיתה בזמנים אחרים בחייה. אלה הן אלגיות קצרות ומרות, שנושאות על גבן את חום השמש הישראלית ומשתדלות לשכוח את זה ולחלום על חיי כוכבות. הטקסטים מושכים את הקורא פנימה לתוכם. מתרחש תהליך סימביוטי של מלים מול מלים, שהקורא יוצא ממנו עם חיוך על פניו. נדמה לי שאפפל פשוט המציאה כאן איזשהו סגנון, שהוא לא פואמות בפרוזה אלא שירה המורכבת מקטעים של תימהון או מקטעים של כוכבות מדומיינת.

בין קטעי הפרוזה נמצא לפתע השיר "לא דחוּף" שכתוב כמו שיר, קצר ובשורות קצרות: "חשוך ואטי החדר נעים / במכונת הכביסה / חבטת המים בבגד / מדמה משגל. / לא דחוף / להיות נואשת / לא דחוף לקום / להדליק את האור" (עמוד 71).

מצב של השלמה עם קיום שהוא היפוכו הגמור של הקיום הזוהר של "כוכבת" צובע את השיר הזה, כמו את קטעי הפרוזה בספר, בצבעים עזים של חמלה, שהקורא נסחף אליהם וממש מבקש לגרדם בציפורנו כדי לראות מה מסתתר מעבר לכתוב, אם בכלל. זה ספר מאוד לא אופטימי, שנשען על יכולתה של אפפל לספר סיפור־שיר שמשאיר את הקורא המום מהבנה.

"ורטיגו" בבימוי אלפרד היצ'קוק, 1958. "יצאנו מקולנוע רמת גן מלוות בשוטר עם קנס על עישון"
" נבחן, למשל, את הקטע "החג הזה" (עמוד 72). אם נשבור את משפטיו הארוכים לשורות קצרות, נקבל שיר מייאש: "החג הזה נתן שקט. / נתן בדידות. / נתן לקרוא. / וגם כתבתי מעט. / שיחות שעשיתי ביום התגלגלו לחלומות / שגם מהם כתבתי. / בצאת החג התבשרתי שדודה לולה סגרה את הספר שקראה / ועצמה את עיניה. / אצלנו החיים מתים על ספרים ונפגשים בהלוויות".

כותרות הקטעים של אפפל אוצרות בתוכן תובנות שלפעמים די בהן וכאילו אין צורך בשיר־סיפור שבא אחריהן; למשל, "כשהלב נשבר זה קורה בשקט" או "לא תצא ממנה פסנתרנית": "ערב שהתחיל בצלחת כבד קצוץ נגמר אצלנו במטבח במלחמה. / ההגירה לאמריקה קרעה את המשפחה. פרלה ישבה בפינה ותפרה / כיס לדולרים. היא תעלה על אונייה ותתחתן עם פרוון / אז מה אכפת לה להידקר אם כבר לא תצא ממנה פסנתרנית" (עמוד 43). הקטע מעלה בזיכרון את המחזה "יעקובי ולידנטל" של חנוך לוין, המתאר משפחה ששורר בה ריקבון ובו נשאלת הדמות של רות שחש (שזהרירה חריפאי ותיקי דיין גילמו בהפקות של ההצגה ב–1972 וב–2004, בהתאמה), האומרת שהיא פסנתרנית: "אם את פסנתרנית, איפה הפסנתר שלך?"

החלום לעומת המציאות השגרתית, שאמנם אינה בהכרח עגומה אבל יש בה ייאוש המוליד ומאפשר חלומות על כוכבות — זה הניגוד המאפיין את הקובץ המפתיע הזה. אף שאפפל הצהירה שאין לה סבלנות לפתח דמויות, הדמויות נקשרות אליה כמעט בניגוד לרצונה, נוצרות מסיפורים קצרים שבהם הקורא אינו יודע אם להתפעל מן הטקסטים או לייחל לכך שאפפל תחליט מה היא כותבת, שירה או פרוזה. אנחנו שבויים ברצון שלנו בהגדרות, וכשמוצאים כבר הגדרה כזאת, מתברר שהיא אינה מספקת ורחוקה מללכוד את מה שהיתה אמורה.

אבל גם אם לא בדיוק ברור מה הז'אנר הזה, ברור לגמרי שאפפל שולטת בו בכל כישרונה, כמו בקטע שנדפס על כריכתו האחורית של הספר ונפתח במלים: "הסרט של היצ'קוק נקרא ורטיגו ואנחנו יצאנו מקולנוע רמת גן מלוות בשוטר עם קנס על עישון". אם שוטר מטעם משטרת ההגדרות האקדמיות היה בא אל הקובץ הזה, הוא היה משתכנע כי בסופו של דבר אלה שירים מעולים, ואין על מה לרשום קנס.

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.4478877

"תדמייני שאת כוכבת" הוצאת פטל 2017

מספר עמודים: 109 מחיר: 49 ש"ח

פורסם בקטגוריה אקטואליה | כתיבת תגובה

מי שתל הוספיס בשדה חמניות

הערב ראיתי סרט דוקומנטרי על אישה שעושה בחייה ניסוי ביכולת הספיגה שלה. היא מבקשת לדעת איזו מסת בדידות תוכל עוד לשאת. תגידי, האמנות שווה את זה? מישהו שואל והיא לא עונה. היא זרה. בארצה המים באויר. כזה אוויר ספוג גשם מתוק ארצה סביבי תמיד. מתוק כמו חלב של פרה, היא אומרת. יש לה קול ומבט שמתואמים כמו זוג רקדני טנגו. אצל נשים יש לפעמים מבט כזה. הוא מופעל כמגדיר תחום שליטה. אני מדמיינת שאני מישהי אחרת כשאני באה במגע עם העולם. והעולם מקבל יפה את האחרת. היא אומרת. נקודת פתיחה טובה לשיחה היא אוכל. אני מעייפת אותם בסיפורי מטבח. ריבות. אנשים אוהבים להקשיב לאישה שיודעת להרתיח קילו פרי על קילו סוכר ולאפות עוגת תפוחים, אבל את זה אני עושה רק כשחשוב לי להתיידד היא אומרת למצלמה ועוצמת את עיניה. בשנה האחרונה לא יצא לי לפגוש אנשים. אחותי חלתה ואני בכל לילה ליד המטה שלה. בן הזוג שלי החליף אותי באשה אחרת. עד הלידה זה יעבור הוא אמר ואני הייתי בהריון פזורה כחול ברוח. רק משוגע שותל הוספיס באמצע שדה חמניות. אחותי חולה.  אני מגיעה מותשת מפחד כל הדרך אליה לבד על הכביש. וינסנט מת. תיאו בבית מתפרנס משאריות. הברושים בשוליים שורטים את הירח ושבים ומתכופפים אלי כמו שאתה עושה עם המצלמה שלך. עכשיו די. בוא נעשה סוף.

 

ניו יורק
01.01.2008

הציור של  Joanna Short

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

הם עצמם

הֵם לֹא הַיֵּאוּשׁ וְלֹא הָאוֹיֵב וְלֹא הַפִּתּוּי שֶׁהָיִיתָ בּוֹחֵר לְהִתְנַסּוֹת בּוֹ. הֵם רַק
מָה שֶׁאַתָּה פּוֹחֵד לְהִתְיַסֵּר בְּעַצְמְךָ. קְרָא שִׁירָהּ. הַנָּח לַמְּשׁוֹרְרִים בִּמְנוּחָה.
הֵם שׁוֹקְדִים עַל אוֹתָהּ שׁוּרָה כָּל יְמֵיהֶם בְּרֶזוֹלוּצְיָה מִשְׁתַּנָּה. קְשׁוּחִים וּשְׁבוּרִים
וְצִינִיִּים לְהַחְרִיד הֵם רוֹכְשִׁים אֶת לִבְּךָ בְּלָצוֹן וּשְׁנִינָה מֵהַסּוּג שֶׁמְּרוֹקֵן אֶת דָּם
לִבָּם מִקִּרְבָּם עַל כֵּן בַּחַג בְּבֵית כִּלְאָם הֵם מִתְכַּנְּסִים בִּרְצוֹתָם הֲגָנָה מֵעַצְמָם

 

Metropolis dir. Fritz Lang.  Photographer: Horst von Harbou

פורסם בקטגוריה המילים | 4 תגובות

הבית במספר עשרים ארבע

הבית כבר לא קיים ריסקו אותו פוצצו אותו מעכו ושטחו וקברו. את מעט הפרחים ששתלתי ילדים קטפו. זה היה בית אמיתי. חדר ומטבח אמבטיה ופרוזדור צר שהוביל לחצר שרצפתו בטון וצבעו אפור-עכברים ולא היה בו אור. עד כדי כך היינו מופתעים מהרווחה שבאחד הלילות הראשונים אחותי לא זכרה את הדרך לשירותים ופתחה את דלת הארון והשתינה בתוכו. אימא דאגה לקטנה והאשימה את אבא והשארנו את דלת הארון פתוחה עד שהמדף התחתון התייבש. אל הבית הובילו שש מדרגות ולפני הדלת הייתה מרפסת מלבנית. הבית ברובו היה שקוע באדמה וביום חורף קשה המגהץ צף. החדר היחיד נמלא מי גשמים ואני לא זוכרת איך עמדנו בזה. פעם חזרתי מבית הספר וכשהגעתי למדרגה האחרונה ראיתי את אימא שוטפת את החדר ועל פניה ניכר שהיא לכודה במחשבות רעות. היה בי פחד מהמבט הזה על כן עצרתי. היא הרימה את עיניה והטיחה בי את המילה זונה. העמדתי פנים שלא שמעתי. חשבתי שאשכח. לא שכחתי.  ומדוע כשכבר טוב ויש בית והיא שוטפות אותו במים שמעלים בועות ריחניות. והזונה מנין באה. האם גדלה בראשה. מי כינה אותה זונה. האם דמיינה. את מי משתינו התכוונה הזונה להרוג. הייתי רק בת שתיים עשרה וכבר היה לי שעון. אבי אחרי שצעק פעם כל השבת קנה לי דוקסה והתחנן לאמי שתסלח. ואצלנו היה הרבה על מה לסלוח ולשכוח. ארגז מלא בפרי רעיל היה עלי לפרוק קודם כשהתחלתי לנשום אחרי ששניהם מתו. עדיין עמדתי נטועה על המדרגה ולא זזתי. אמי סיימה לשטוף את החדר. סחטה את הסמרטוט. רוקנה את הדלי וטיגנה לי שניצל נהדר כי היה זה יום הבשר. כל אותה שעה היינו שקטות ולא הוצאנו מילה. בחצי השניצל שמענו את השכנה צועקת הצילו ורצנו החוצה וקפצנו מעל הגדר וראינו את השכן מהבית הסמוך עומד מולנו עווית צחוק על פניו וסכין נעוצה בבטנו. במעורפל אני זוכרת שהמשכתי להסתכל באיש. הוא היה  ערירי וכולם כינו אותו השריד וכל עוד אמי נשארה לעמוד שם נשארתי גם אני וכשחזרנו השניצל כבר היה קר.

 

Golucho

פורסם בקטגוריה המילים | 3 תגובות

קטע מיומן ניו יורק

אני חולקת דירה עם שתי נשים אחת חולה מאד. בכל בוקר אני ניגשת לבדוק אם היא עברה את הלילה. במטבח קומקום שבת ממלא את החלל אדים. הוא משמש בעיקר למלא ברותחים את הבקבוק שתניח על בטנה. היא לא רואה על העיניים מרוב כאב. למדתי שיש לה אימא אבל היא לא באה אף פעם. הערב הדלקנו נרות. היא מחזיקה מאלוהים ואני כותבת בשבת וזה הורג אותה אבל היא פוחדת להישאר לבד. בסוף החודש עלינו לפנות את הדירה. את החדר שלי שכרתי ממתווכת יהודייה שמהמטען הגנטי שלה נבטה האנטישמיות שהוציאה את כולנו חמדנים.

יומן ניו יורק 07/08/09

פורסם בקטגוריה המילים | 2 תגובות

אני שוב יושבת על ספסל

אני שוב יושבת על ספסל. הפעם ליד מה שהיה פעם ביתו של שגריר ארצות הברית אוגדן ריד. מי שלא זוכר אני זוכרת. מולי בית הספר שנדרשו לי עשרות שנים כדי להשתקם ממנו. בחנות שהייתה פעם המכולת של הופמן מוכרים עכשיו אוכל לבעלי חיים. במכבסה של מילר מספרה. אפשר לקבל גם מניקור ופדיקור. כיתוב רוסי. בירקות של זינדורף מלחימים תריסים. על הדשא של בית ההסתדרות העמידו מגדל. שלושים ושש קומות. האנשים יעשו במכנסיים כשהם יעמדו בפקקים. זיכרונותינו יצופו בים. לתל אביב ראש מלא בשתן. מצמצמים את החצר לילדי בית הספר ומעלים אותם לגגות. כאילו מנהטן. אל תקפצו ילדים. תעשו שלום. תמים. עמיחי כבר כתב את אין רחמים. אין טוב בלי יותר טוב. הורי המתים. לא התגברתי על מותם ולא על נישואיהם. גם את הספר השביעי* הם לא יקראו. הוא לא בפולנית. ולא ברוסית אבל כבר כן בחנויות העצמאיות. בינתיים נחלשתי. כל השורות המחוקות נסחפו לערוגת הגרון והטְרֶערְן לא זולגות.

 

*"תדמייני שאת כוכבת"   הוצאת "פטל" 2017

Ruth Orkin

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה