Laterna magika

אני קוראת שוב את הביוגרפיה "לטרנה מאגיקה" של אינגמר ברגמן. הייתה לו כנראה בחילה קיומית כי בעמודים הראשונים הוא מקיא הרבה אבא שלו תוקע את הרגל בסיר לילה ברגמן הצעיר מנסה להרוג את אחותו התינוקת וכשאחיו חולה הוא מקווה שימות. נדמה לי שבהמשך הוא גם יכתוב שהוא שונא את אביו לעומת אימו שבעצת רופא המשפחה תשמר מפני הילד בשל רגשנותו ותישאר אהובה ובלתי מושגת. אימהות הן לעיתים קרובות הכאב שמלווה כל יוצר. אצל ברגמן זה מומחש ממש. הוא מהלל ומעניש נשים וקמו לו יורשי שנאה שעושים קולנוע. הספר תורגם בידי רות שפירא וראה אור בעם עובד בשנת 1991. תקראו את הספר הוא מעניין גם בפעם השנייה.

עוד מעט יעלה אור יום / שולמית אפפל

עוד מעט יעלה אור יום מייחסים לעובדה הזו תכונות של גאולה ומתפללים לזה ולפעמים מתחילים במשפט כזה פרק חדש בספר ונתקעים ואז יוצאים לרחוב ומחפשים מעט צל וזרות  כדי להמיס עצמנו מול זר שפוגשים למרות שאנחנו כבר יודעים שאנשים הם לא כפי שנדמה לנו ושנות דור לא יספיקו לנו לוודא תכונות שאנו מייחסים לאחרים ואל תציפי את החדרים בדמעות הוא תמיד משפט לשבור מישהי לא כמו התחינה בקולו כשהוא אומר אל תשעני על המעקה כשהוא לא מתכוון לזה. בשפתנו יש זכר ונקבה אבל אתם יכולים להחליף זהויות למה שמתאים לכם. מישהי שחשבתי שאני מכירה אותה שאלה אותי פעם אם חזרתי לכתוב אותם ימים לא כתבתי ואמרתי שלא לא חזרתי לכתוב ואין לי בליבי דבר לומר ואז היא נעלמה. לימים מצאתי שהבן שלה נכלא בעוון רצח והיא לא עמדה בזה והתאבדה. מיד הצטערתי שלא אמרתי לה שחזרתי לכתוב. זה אולי היה מדביק אותה אלי אם בימים קשים הייתה מתנחמת בקטע מסיפור שהייתי מעתיקה למענה מספר שהיא לא קראה אבל לא עשיתי דבר וכעבור זמן  שמעתי שהיא מתה כי לא הצלחתי להציל אותה מעצמה וגם את הנרצח מידי בנה  לא הצלתי ושניים משלושה כבר לא יראו אור יום, כמו שאומרים.

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

שלושה שירים היום בידיעות אחרונות

פורסם בקטגוריה המילים | תגובה אחת

שני שירים היום בתרבות וספרות הארץ

מאחורי גבי

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי עַל מָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה בְּבֵיתִי

מִתְרַחֶשֶׁת דְּרָמָה.

כְּשֶׁהִנַּחְתָּ עַל כְּתֵפַי אֶת מְעִילְךָ

אָמְרָה הָאִשָּׁה

הִתְקַפַּלְתִּי כְּמוֹ דְּבַשׁ.

נִפְלְאוֹת הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַגּוּף פּוֹרֵק בַּחֲלוֹמוֹ

וַאֲנִי כּוֹתֶבֶת

רק אלמודובר היה חסר                                                     

הַשְּׁתִיקָה הָרְגָה אֶת הַמִּלִּים 

עַד שֶׁהָלַכְתִּי וְהִתְכַּסֵּיתִי בְּמָסַכֵּי בַּד  

וּבְכָל יוֹם בְּאֶמְצַע הָעֲבוֹדָה 

בָּרַחְתִּי לַקּוֹלְנוֹעַ לִרְאוֹת סְרָטִים

אֵלֶּה הָיוּ שְׁנוֹת הַתִּשְׁעִים שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ

בָּהֶן נֻקְּבוּ תְּהוֹמוֹת חַיַּי 

תּוּגַת יָמִים נָפְלָה עָלַי 

אֲנָשִׁים נֶעֶלְמוּ  

לֹא נִשְׁאַר עִם מִי לְדַבֵּר

רַק אַלְמוֹדוֹבַר הָיָה חָסֵר

תרבות וספרות הארץ 25.06.21

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

הוא היגר לאוסטרליה. בפסח הוא יהיה בתל אביב ואני בניו יורק. יופי.

אהבה היא מפגש בין שני אנשים מזדמנים 20.3.08/ שולמית אפפל
נכתב שישה חודשים מיום שחזרתי לכתוב

בקשתי שישאל את המו"ל אם יש אפשרות להוציא אצלו "מבחר".
הוא המליץ לי על מתרגם למחזה שלי. איתרתי את המתרגם.
הוא היגר לאוסטרליה. בפסח הוא יהיה בתל אביב ואני בניו יורק. יופי.
עוד לא שלחתי לו מייל. חוץ מזה הערב קשה לי אין לי מושג למה.
אין סיבה. מחר אארוז. בגדים ספרים געגועים למפרע. לא אצא מביתי
עד שאמריא. גבולות זה מקום בטוח. סגר הוא טריטוריה של שליטה.
אבל הערב אני חנוקה. לפני כמה דקות קבלתי מייל ובין הדברים נבלעה
השורה "בתקופת נינווה* הייתי מאוהב בך, לא ידעת" . הרגשתי מוזר.
באמת לא ידעתי. אף פעם לא ידעתי מי מאוהב בי אלא מי לא.
הערב יותר משלושים שנה אחרי הוא מספר לי.
עכשיו אני יודעת בוודאות את המובן מאליו.
רוב חיינו נחווים בעיוורון למחצה וגם בהכחשה.
הלילה לבי יוצא לאנשים האמיצים שאין להם עם מי לישון או לריב.

  • 1975 – בתקופת נינווה, הכוונה לגלריה ובית תה שניהלתי
  • הצילום של Ruth Orkin
פורסם בקטגוריה המילים | 2 תגובות

נימוקי השופטים לפרס גרדנר סימון לשירה 2020 לזכרה של נחמה ריבלין  

  
נימוקי השופטים לפרס גרדנר סימון לשירה 2020 לזכרה של אשת הנשיא נחמה ריבלין  

פרופ' אריאל הירשפלד יו"ר ד"ר קציעה עלון , יוסף עוזר, ד"ר ענת ויסמן , גואל פינטו   

נימוקי הפרס: שולמית אפפל – פרס ראשי

"זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים" הוא ספרה השמיני של שולמית אפּפל, ילידת 1948. אפּפל החלה לפרסם לראשונה כבר בגיל 17, והיא מציעה לשירה הישראלית משנות השישים  של המאה והעשרים עד ימינו,  נוסח ייחודי  המציע תמהיל השייך רק לה.  זוהי שפה המתנועעת בגמישות בין  שפת דיבור-עברי  לשפת השירה,  ומתאפיינת  מן הצד האחד בכנות, מרדנות ואסוציאטיביות פרועה, ומן הצד האחר, בהתבוננות השואפת לדיוק על גבול האפוריזם. 

זוהי שירה הקוראת לדברים בשמם והמפתיעה אותנו  תדיר  ביכולתה  לחבר בין כאב ביוגרפי לעונג אסתטי,  בין הבטה קרובה  למרחק  אמנותי נכון.  כך למשל  שוזרת אפּפל במיומנות בין האוטוביוגרפי ללירי: השיר "צילום מגבוה" נפתח בשורה "שלושים שנה תפרתי כפתורים למדים צבאיים" וממשיך: "בלילה התכנסתי אל תוך ספר קריאה. מלח ובדידות גדשו כל דף ושורה." מן החוויה הפרטית, הקונקרטית, מפליגה אפּפל  אל העולם כולו- דרך הטלוויזיה. יפי העולם, לצד עצב וצער אישיים, נמהלים זה בזה.

השיר שהעניק לספר את שמו, "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים" חוזר אף הוא אל חוויות התפירה: "הגפתי את התריסים ויצאתי. הנחתי מאחורי את השנים והפרחים ששתלתי לצידי שביל בית החרושת שתפרתי בו בגדי ים מאז שמלאו לי שש עשרה. מעתה יתרוקן היום והלב ימלא געגועים." השיר, כמו הספר כולו, מגולל חוויות נשיות שעוקץ של פמיניזם ומחאה אינו נעדר מהן.

ועדת הפרס בוחרת להטיל זרקור אור ציבורי אל עבר משוררת ייחודית זו, שדומה כי שמה אינו מוכר דיו לציבור אוהבי השירה בישראל.  

פורסם בקטגוריה המילים | תגובה אחת

המות איך לומר בלי להרגיש אשמה / שולמית אפפל

מתים כאן ומתים ומתים עד שאי אפשר יותר לקרא לספר "מות קל מאד" כמו שסימון עשתה. המות איך לומר בלי להרגיש אשמה המות עכשיו המוני. אנשים מתים בעבודה של אלה שעובדים בלהשאיר אותם בחיים. זה ייקח שנים. גם אלה שלא רגילים להשתנות ישתנו. למשל אתה. רק אותך רציתי לקרא. עכשיו כשאני חסרת סבלנות הכתיבה שלך ככל שהיא מרוכזת היא חסרת אונים ומפורקת כאילו אין בה ממש ואני נצרדת מהזיופים על הכלום ועל האין ועל הבור עד שאני כמעט שומעת הד. צריך גם להשלים עם העובדה שהעתיד יתבונן בנו בחוסר ענין ויסכם אותנו בשורה.

אין לשתף.

פורסם בקטגוריה המילים | תגובה אחת

שורות

הצ'לן פבלו קאזלס לקח לעצמו בזיקנתו אשה טרייה יותר מהביצה שהטילה התרנגולת של האיכר פדרו- אלחנדרו אלוורה . היא דומה לאמי, אמר, וכמו אמי היא מפורטו ריקו ואיתה אני מרגיש כאילו אמי חזרה…קאזלס נקבר בלי הצ'לו. פבארוטי נקבר עם הכלי.

קרקע המציאות מתיצבת כשאני מוצאת על המחשב מחשבות לא הגיוניות כמו ביום שפברוטי מת. ישבתי במאפיה ההונגרית על פינת רחוב 110 ובהיתי על כוס תה בעוברים ושבים. לא היה עם מי לדבר ולא הצטרכתי לגעגועים

פורסם בקטגוריה המילים | תגובה אחת

בדידות אוי וואי למות ממנה

השורות כאן נכתבו בעקבות שיחה עם פרופ' ג'וליאן הולט לנסטאד שערכה איילת שני ( הארץ מוסף השבת 2/10). אני לא אלחין את הטקסט הזה. זה רק מחקר אחד ויהיו עוד כאלה. המערב שעד כה קבר את המוות מניח את הבדידות על השולחן כסיבת הסיבות. ועל זה נבנית קריירה. אף פעם לא היינו שווים כל כך הרבה אחוזים. היינו ועודנו האדם הבודד בעולם רק במחיצת היראים והמובכים מהבדידות כאילו שיש מסכה זוגית. אין מסכה זוגית. זה רק אנחנו ועורנו. ויש גם הספונים בנוחות יחסית ב"חשכה נראת" דווקא במחיצת בני זוג ומשפחה. ועדיין בדידות היא מה שתתרחש על כולנו במקודם או במאוחר ואין מכינה נפשית לקראתה ואפשר רק לנסות למלא אותה במה שנחליט שאנו רוצים לקרא לראות ולשמוע. המגפה הזו היא אכן צרה למיטיבי לכת ואתגר גם למי שלא עומד נפחד מול המראה שהוצבה מול האנושות.

פורסם בקטגוריה המילים | 2 תגובות

מחזור שירים לעת קורונה

השירים ראו אור במוסף לספרות של ידיעות אחרונות בעריכת אלעד זרט בערב יום כיפור 27.09.2020

פורסם בקטגוריה המילים | תגובה אחת

מה אומרים לציפורה

בדידות היא ממין נקבה. אני לא יודעת למה אבל כך היא נבראה בלשון. ואומרים על הבדידות שהיא קשה. ואומרים את לא יכולה להשוות את זאת וזאת אליך. את אוהבת בדידות. לא הבדידות לכדה או כפתה עצמה עליך ולא כי התרגלת ולא כי כך קרה , את אוהבת בדידות, קבעה. כאילו היא נתפרה עלי זה מה שחשבה. פעם ציפורה הבטיחה להכיר לי את הגיס שלה אבל מפחד שאוכל אותו לארוחת בוקר, ככה היא אמרה, וויתרה. ואני חשבתי שעלי להגיד לה הפוך ציפורה הפוך. תבינו לבד. אז מה עונים לציפורה כשהיא אומרת הבדידות תפורה עליך כאילו הלכתי ברגל כל השנים את כל הדרך עד נהריה לסלון דזירה הוט קוטור ידי זהב בשדרות הגעתון לפני המבול הגדול לגזור חתיכת בד אש להתעטף בה כשאני כותבת ואין לי די מילים לכסות על רעש הלב כאילו אני כפר שלם ודומם למרגלות הר געש שמאיים עליו ורציתי רק להגיד ציפורה פחד בדידות, בדידות והפחד מוות, מוות ורק הפחד אהבה לא אהבה. שתדע.

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה