רַצְתִּי לָאַהֲבָה וְנִשְׁבַּרְתִּי הָלַכְתִּי לָעֲבוֹדָה וְזֶה הָיָה בִּזְבּוּז זְמַן
חָשַׁבְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי מַזָּל כְּשֶׁהַגּוּף שֶׁהִשַּׂגְתִּי הִגִּיעַ אָרוּז כְּמַתָּנָה
עַכְשָׁו מְשַׁטּוֹת בִּי בָּנָנוֹת שֶׁמֻּצָּגוֹת לְרַאֲוָה בִּמְחִיר מֻפְקָע
עַל כֵּן אֲוַתֵּר וְאֶשְׁתֶּה קָפֶה בַּקִּיּוֹסְק שֶׁפָּתְחוּ בַּשְּׂדֵרָה
אֲנִי מְשׁוֹרֵר שֶׁל חָמֵשׁ שׁוּרוֹת שֶׁשְּׂפָתוֹ דַּלָּה
גילוי נאות. בעבר פרסמתי את השיר שלי תחת השם בן צבי.
סִפּוּרֵי מֵתִים חֲבִיבִים עָלַי. לְשִׁמְעָם אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת כְּמוֹ הֶחָתוּל שֶׁגִּדְעוֹן שִׁכֵּן
בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה בְּסָלוֹן חֲלִיפוֹת חֲתֻנָּה בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי שָׁם חֲבֶרְתִּי עָבְדָה. הִיא
הָיְתָה יָפָה. הָיָה לָהּ פּוֹלְיוֹ. הִיא אָהֲבָה אֶת גִּדְעוֹן. בְּלֶכְתּוֹ נִכְלָא לִבָּהּ. שָׁנִים
אַחַר כָּךְ פִּצִּיתִי אוֹתָהּ בִּדְמוּת הָאֲהוּבָה שֶׁיָּצְאָה לִרְקֹד בַּמּוֹנוֹדְרָמָה שֶׁכָּתַבְתִּי
פָּרַשְׁתִּי מֻקְדָּם וּמָה שֶׁהָיָה מְקוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי עֲדַיִן נֶחְוָה כְּסִיּוּט. צִוְחוֹת
הַמְּמֻנָּה. הָאִיּוּם בְּהוֹרָדַת מִכְסַת הַשָּׁעוֹת הַנּוֹסָפוֹת וְהַחֲשָׁשׁ מִגְּרִיעָה בַּשָּׂכָר
הָעֲמִידָה בֹּקֶר וְעֶרֶב מוּל שְׁעוֹן נוֹכְחוּת צְרוּבָה כְּהַצְלֵף סַרְגֵּל עַל הַנְּשָׁמָה
וּסְלִידָה מִסַּמְכוּת כְּפֶצַע תּוֹרָשָׁה מִמִּי שֶׁנָּתְנוּ חַיִּים וְגִדְּלוּ בְּלִי חֶמְלָה
שָׁלוֹם חֵיפָה, בַּסּוֹף תִּזָּכְרִי בִּי. עַד שֶׁמָּלְאוּ לִי עֶשֶׂר הִתְחַבַּקְנוּ כָּל לַיְלָה
לִפְנֵי הַשֵּׁנָה. גָּדַלְתִּי בָּעִיר הַתַּחְתִּית. בְּלֵיל שַׁבָּת הָלַכְתִּי עִם אִמָּא לְקוֹלְנוֹעַ
הָדָר. הִיא אָהֲבָה אֶת שׁוֹשַׁנָּה דָּמָארִי וְשָׁכְחָה אֶת עַצְמָהּ עִם דְּזִ'יגָאן
וְשׁוּמָאכֶר. לָמַדְתִּי בְּבֵית סֵפֶר צַפְרִירִים. בְּהַפְסָקַת עֶשֶׂר מָזְגוּ לָנוּ שׁוֹקוֹ
שֶׁבֻּשַּׁל בְּדוּדִים גְּדוֹלִים. הָיוּ לִי דּוֹדִים וּבְנֵי דּוֹדִים וְהָיִינוּ אַחַת הַמִּשְׁפָּחוֹת
הַיְּחִידוֹת שֶׁהַגֶּרְמָנִים לֹא שָׂרְפוּ אֶת הַסַּבָּא וְהַסָּבְתָא שֶׁלָּהֶם. דּוֹדִי הַנַּגָּר
בָּנָה רָהִיטִים לַגַּמָּדִים שֶׁל מֶנְגֶּלֶה. סַבָּא אָפָה לָנוּ בֵּיגָלָךְ וְאַבָּא הָיָה
הַסַּפָּר הַפּוֹלָנִי הַיָּחִיד בַּשְּׁכוּנָה. דַּי בַּזֶּה. זִכְרוֹנוֹת כּוֹבְלִים
השיר התפרסם בספר " תדמייני שאת כוכבת" הוצ' פטל 2017
בית קראמן בתכנון האדריכל משה גרשטל בעיר התחתית של חיפה (לימים רחוב חטיבת גולני 66). http://www.haaretz.co.il/gallery/architecture/.premium-1.2043432
קומת הקרקע והמרפסת הפתוחה תיפקדו בילדותי כאולם שמחות קטן ומסעדה בשם "קפה ישראל". במוצאי שבת אכלו קבב רומני וזוגות רקדו שם.
הם אהבו אישה והכניסו אותה הביתה. מקנאת איש באחיו מכרו אותה
לבית בושת והלכו לשכב אתה בחשאי. לאחר זמן השיבו אותה ואהבו
אותה וסימנו אותה כמו חיה. הסופר לא חס על הקורא והעצים את הכאב
כשהידק את השורות. בסרט שראיתי בחר הבמאי להרוג את האישה
ביום המסיק וערם על הגופה זיתים. בחצות שפך אותה מהמשאית וקבר
במטע את "הבלתי-קרואה" של בורחס. הספר בחדרי. שנים. דק ונכלם על
המדף. עלי לשוב ולקרא בו כדי לדייק וכאן אל מה שהלב נקשר היד מונעת
קראתי סיפור קצר על אישה שניסתה להתאבד פעמיים. לי היו תוכניות אחרות לערב. סיכמתי אותן ונרדמתי . בבוקר קמתי כרגיל וראיתי מהחלון שאף אחד לא קפא בלילה גם לא השלג על המדרכות. הדמיון תומך אותי במציאות וחברתי ז'ושה חזרה להיות ילדה קטנה בארץ חדשה והשתלטה על השפה בחריצות כאילו שגילתה מגפה שיש להדביר וּבִצָּה שיש ליבש. חזקה ובהירה כמו אקליפטוס היא גדלה ויפתה והלכה לתיכון וגם התקדמה הלאה ונהייתה רוקחת ועכשיו היא מומחית למה שאנשים בולעים כשהם רוצים לשכוח את מה שהם מרגישים. לי יש את מוזס. אני לא מרפדת אותו בתפוחים אבל הוא נשאר. את בולעת אותי הוא אומר ואני עונה לו שלפחות אותו אני יכולה לקחת בלי מרשם. חוץ מזה אני אדישה אבל בתנועה ותמיד עם מזוודה מוכנה. גם כשמוזס אומר שהוא לא יגיע כי הוא לא מרגיש מספיק תקוע בשביל לעלות על טיסה אני ממשיכה ובנמל אני שותה אספרסו וקונה סוכריות כדאי וחושבת שזה רעיון לא רע ללמוד ערבית אם אצטרך לעזוב את ברלין ולהגר לדובאי
עָמַדְתְּ עַל קַעֲרַת בָּצֵק וְלַשְׁתְּ כְּמוֹ אִמָּא שֶׁל חַיִּים נַחְמָן
וְשָׁתַקְתְּ גַּם כְּשֶׁהַדִּמְעָה שֶׁלִּי הִפִּילָה אֶת הַשְּׁמָרִים
אוֹתִי לֹא יַחְלְמוּ שׁוֹתֶקֶת גַּם שָׁם לֹא אֶסְתֹּם אֶת הַפֶּה
