שורות 2

הרחיקי אותי מהסיפור

הרחיקי אותי מהסיפור על תרנגולי ההודו שנגנבו מהחצר שעה שדגרו על גוזליהן ימים בטרם בקעו ועכשיו התמונה כלואה בראשי ואני רדופה. והלילה ז'קלין כהנוב. הקשבתי לה והקשבתי למי שהכירו אותה והתבוננתי בצילומים והתהפך הלילה עד שהשמים העלו אור וגם אז נפשי לא ידעה אֲרוּכָה עין לא נעצמה וחשבתי מה פלא הזמן הרי נגוע בחולי.

בתשובה לשאלתךְ

אני בשלזיה מלזיה מקדוניה מוסיפה אות ועושה לי בּוּרְמֶזְיָה אני מחפשת מקום להכיל את סערות חיי שברונות לבי בדידותי שלא לומר איך הגעתי בכלל מכל האפשרויות לכזו פינה ואיך ממשיכים עם הוודאות שלעולם לא אסיר עוד את המסכה

שורות

הצ'לן פבלו קאזלס לקח לעצמו בזיקנתו אשה טרייה יותר מהביצה שהטילה התרנגולת של האיכר פדרו- אלחנדרו אלוורה . היא דומה לאמי, אמר, וכמו אמי היא מפורטו ריקו ואיתה אני מרגיש כאילו אמי חזרה…קאזלס נקבר בלי הצ'לו. פבארוטי נקבר עם הכלי.

קרקע המציאות מתיצבת כשאני מוצאת על המחשב מחשבות לא הגיוניות כמו ביום שפברוטי מת. ישבתי במאפיה ההונגרית על פינת רחוב 110 ובהיתי על כוס תה בעוברים ושבים. לא היה עם מי לדבר ולא הצטרכתי לגעגועים

שיר לעץ ולציפור

בדידות אוי וואי למות ממנה

השורות כאן נכתבו בעקבות שיחה עם פרופ' ג'וליאן הולט לנסטאד שערכה איילת שני ( הארץ מוסף השבת 2/10). אני לא אלחין את הטקסט הזה. זה רק מחקר אחד ויהיו עוד כאלה. המערב שעד כה קבר את המוות מניח את הבדידות על השולחן כסיבת הסיבות. ועל זה נבנית קריירה. אף פעם לא היינו שווים כל כך הרבה אחוזים. היינו ועודנו האדם הבודד בעולם רק במחיצת היראים והמובכים מהבדידות כאילו שיש מסכה זוגית. אין מסכה זוגית. זה רק אנחנו ועורנו. ויש גם הספונים בנוחות יחסית ב"חשכה נראת" דווקא במחיצת בני זוג ומשפחה. ועדיין בדידות היא מה שתתרחש על כולנו במקודם או במאוחר ואין מכינה נפשית לקראתה ואפשר רק לנסות למלא אותה במה שנחליט שאנו רוצים לקרא לראות ולשמוע. המגפה הזו היא אכן צרה למיטיבי לכת ואתגר גם למי שלא עומד נפחד מול המראה שהוצבה מול האנושות.

מחזור שירים לעת קורונה

השירים ראו אור במוסף לספרות של ידיעות אחרונות בעריכת אלעד זרט בערב יום כיפור 27.09.2020

מה אומרים לציפורה

בדידות היא ממין נקבה. אני לא יודעת למה אבל כך היא נבראה בלשון. ואומרים על הבדידות שהיא קשה. ואומרים את לא יכולה להשוות את זאת וזאת אליך. את אוהבת בדידות. לא הבדידות לכדה או כפתה עצמה עליך ולא כי התרגלת ולא כי כך קרה , את אוהבת בדידות, קבעה. כאילו היא נתפרה עלי זה מה שחשבה. פעם ציפורה הבטיחה להכיר לי את הגיס שלה אבל מפחד שאוכל אותו לארוחת בוקר, ככה היא אמרה, וויתרה. ואני חשבתי שעלי להגיד לה הפוך ציפורה הפוך. תבינו לבד. אז מה עונים לציפורה כשהיא אומרת הבדידות תפורה עליך כאילו הלכתי ברגל כל השנים את כל הדרך עד נהריה לסלון דזירה הוט קוטור ידי זהב בשדרות הגעתון לפני המבול הגדול לגזור חתיכת בד אש להתעטף בה כשאני כותבת ואין לי די מילים לכסות על רעש הלב כאילו אני כפר שלם ודומם למרגלות הר געש שמאיים עליו ורציתי רק להגיד ציפורה פחד בדידות, בדידות והפחד מוות, מוות ורק הפחד אהבה לא אהבה. שתדע.

הכול בצילום

קשה לי לקרא לאחרונה. אני רוצה להאשים את הקורונה אבל אני לא יכולה לרמות את עצמי. אני מאד עסוקה אני אומרת לספרנית. אישה ולא מלאך עיניה חודרות ואני בלי אוויר נעלמת בלי לקחת ספר. חצי שנה לא הפכתי דף ומה שהפכתי נתתי למוזס שישפוט. אני מכירה אותו הוא יאהב את זה. הכול רכילות. המטבח לא שלי ולא צולם על ידי. אני לא מסובבת את הגב לצלוב ואין לי כיסא עם משענת מחוררת עם קווי מתאר של מגן דוד. לא המצאתי כלום הכל בצילום.

השתיקה נוכחת

הַפָּנִים לַחַלּוֹן

הָעֵינַיִם לַשֶּׁלֶג

הַתַּנּוּר בַּחֶדֶר

הַסְּנָאִי בַּכְּפוֹר

הָעֵץ בַּשְּׂדֵרָה

הַקִּיר כְּמִשְׁעֶנֶת

הַבְּדִידוּת בִּכְפִיָּה

נוֹכְחוּת הַשְּׁתִיקָה

בַּמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלָּהּ

השיר התפרסם היום במדור השירה בידיעות אחרונות

ממואר לזיוית

Marko Risovic צלם תעודי מסרביה
הצילום הזה מזכיר לי את חברתי ז'ושה. שמה עוברת לזיוית. ג'ינג'ית שמחה וצוהלת ומלאת אהבה לעולם. עלתה כילדה עם הוריה מפולין כנראה בעליית גומולקה והתגוררה בשכונת מונטיפיורי. לימים נעלמה לי וחיפשתי אותה עד שנודע לי שנפטרה. בדמי ימיה נפטרה. אהבתי אותה.

למצוא חניה ברחוב השירה

בהארץ ספרים פורסם היום מאמר של רן יגיל על "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים" שראה אור בהוצאת פטל 2020