הצ'לן פבלו קאזלס לקח לעצמו בזיקנתו אשה טרייה יותר מהביצה שהטילה התרנגולת של האיכר פדרו- אלחנדרו אלוורה . היא דומה לאמי, אמר, וכמו אמי היא מפורטו ריקו ואיתה אני מרגיש כאילו אמי חזרה…קאזלס נקבר בלי הצ'לו. פבארוטי נקבר עם הכלי.
קרקע המציאות מתיצבת כשאני מוצאת על המחשב מחשבות לא הגיוניות כמו ביום שפברוטי מת. ישבתי במאפיה ההונגרית על פינת רחוב 110 ובהיתי על כוס תה בעוברים ושבים. לא היה עם מי לדבר ולא הצטרכתי לגעגועים
השורות כאן נכתבו בעקבות שיחה עם פרופ' ג'וליאן הולט לנסטאד שערכה איילת שני ( הארץ מוסף השבת 2/10). אני לא אלחין את הטקסט הזה. זה רק מחקר אחד ויהיו עוד כאלה. המערב שעד כה קבר את המוות מניח את הבדידות על השולחן כסיבת הסיבות. ועל זה נבנית קריירה. אף פעם לא היינו שווים כל כך הרבה אחוזים. היינו ועודנו האדם הבודד בעולם רק במחיצת היראים והמובכים מהבדידות כאילו שיש מסכה זוגית. אין מסכה זוגית. זה רק אנחנו ועורנו. ויש גם הספונים בנוחות יחסית ב"חשכה נראת" דווקא במחיצת בני זוג ומשפחה. ועדיין בדידות היא מה שתתרחש על כולנו במקודם או במאוחר ואין מכינה נפשית לקראתה ואפשר רק לנסות למלא אותה במה שנחליט שאנו רוצים לקרא לראות ולשמוע. המגפה הזו היא אכן צרה למיטיבי לכת ואתגר גם למי שלא עומד נפחד מול המראה שהוצבה מול האנושות.
השירים ראו אור במוסף לספרות של ידיעות אחרונות בעריכת אלעד זרט בערב יום כיפור 27.09.2020
בדידות היא ממין נקבה. אני לא יודעת למה אבל כך היא נבראה בלשון. ואומרים על הבדידות שהיא קשה. ואומרים את לא יכולה להשוות את זאת וזאת אליך. את אוהבת בדידות. לא הבדידות לכדה או כפתה עצמה עליך ולא כי התרגלת ולא כי כך קרה , את אוהבת בדידות, קבעה. כאילו היא נתפרה עלי זה מה שחשבה. פעם ציפורה הבטיחה להכיר לי את הגיס שלה אבל מפחד שאוכל אותו לארוחת בוקר, ככה היא אמרה, וויתרה. ואני חשבתי שעלי להגיד לה הפוך ציפורה הפוך. תבינו לבד. אז מה עונים לציפורה כשהיא אומרת הבדידות תפורה עליך כאילו הלכתי ברגל כל השנים את כל הדרך עד נהריה לסלון דזירה הוט קוטור ידי זהב בשדרות הגעתון לפני המבול הגדול לגזור חתיכת בד אש להתעטף בה כשאני כותבת ואין לי די מילים לכסות על רעש הלב כאילו אני כפר שלם ודומם למרגלות הר געש שמאיים עליו ורציתי רק להגיד ציפורה פחד בדידות, בדידות והפחד מוות, מוות ורק הפחד אהבה לא אהבה. שתדע.
קשה לי לקרא לאחרונה. אני רוצה להאשים את הקורונה אבל אני לא יכולה לרמות את עצמי. אני מאד עסוקה אני אומרת לספרנית. אישה ולא מלאך עיניה חודרות ואני בלי אוויר נעלמת בלי לקחת ספר. חצי שנה לא הפכתי דף ומה שהפכתי נתתי למוזס שישפוט. אני מכירה אותו הוא יאהב את זה. הכול רכילות. המטבח לא שלי ולא צולם על ידי. אני לא מסובבת את הגב לצלוב ואין לי כיסא עם משענת מחוררת עם קווי מתאר של מגן דוד. לא המצאתי כלום הכל בצילום.
הַפָּנִים לַחַלּוֹן
הָעֵינַיִם לַשֶּׁלֶג
הַתַּנּוּר בַּחֶדֶר
הַסְּנָאִי בַּכְּפוֹר
הָעֵץ בַּשְּׂדֵרָה
הַקִּיר כְּמִשְׁעֶנֶת
הַבְּדִידוּת בִּכְפִיָּה
נוֹכְחוּת הַשְּׁתִיקָה
בַּמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלָּהּ
השיר התפרסם היום במדור השירה בידיעות אחרונות
Marko Risovic צלם תעודי מסרביה
הצילום הזה מזכיר לי את חברתי ז'ושה. שמה עוברת לזיוית. ג'ינג'ית שמחה וצוהלת ומלאת אהבה לעולם. עלתה כילדה עם הוריה מפולין כנראה בעליית גומולקה והתגוררה בשכונת מונטיפיורי. לימים נעלמה לי וחיפשתי אותה עד שנודע לי שנפטרה. בדמי ימיה נפטרה. אהבתי אותה.
בהארץ ספרים פורסם היום מאמר של רן יגיל על "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים" שראה אור בהוצאת פטל 2020
סופרים אותנו כמו ראשי בקר והמניין תופח וחוסם את הכניסה. נשברנו. נעשינו סבלנים. הנעלם מעינינו מצליף בזה שעומד מאחורינו והוא יורק פחד מוות. המילה האסורה הותרה לשימוש לאחרונה. הגיעו תורי להיכנס. עכשיו אני בפנים. מנהלת הסניף תולה עיניים במדפים. אני קונה מעט ירקות וחוזרת הביתה אולי אצליח סופסוף לקרא בספר ששאלתי מהספרייה. הוא מונח חודשיים על השידה בתנוחה מסיונרית וכבר לא נעים. אני מפרידה את המחשבות בחוצצים. מנהג נרכש משנים ריקות במחלקה לחוזים. אנשים מדברים טובות על פאזלים למי שלא מגיב טוב לשינויים. אני לא יודעת למה להאמין. הרחוב עצר והטבע המשיך וכל כך שקט שאני מוכנה להתפשר על צרצר.
