תרבות וספרות "הארץ" 17בינואר 2020
בינואר 2020 יראה אור הספר השמיני שלי. תודה לאביבית משמרי עורכת "פטל"
ותודה למפעל הפייס. נקווה לטוב
קרה כמו מבט חמה כמו יאוש
קרה כמו מבט חמה כמו יאוש ישבתי לכתוב בעקבות שיר שקראתי
שֶׁנִּפְרַשׂ על כפולת דפים כסדין קינגסייז ומתאר התאהבות ומשגל
ואשמה ואיך כל זה מפורר את מי שנשאר מאחור לטאטא את החול
ולנגב את הדמעות שיר באמת טוב בהוצאת ספרים שלפני שנים
סירבה לי והערב אמרתי שבטח אתן שם מעצבן לספר הבא שאכתוב
ושאלת איזה ואני עניתי שעוד לא התעצבנתי מספיק ושתינו צחקנו
בין תחנות
שאלת מתי הפסקתי לכתוב שירי אהבה ואני אמרתי תזכיר לי מתי נפרדנו.
זה גם לא טקסט שהייתי בוחרת להכניס לשיר. אני בין תחנות. רוב הזמן
באוטובוס לפגוש את הים
הָיִיתִי בְּמַצַּב רוּחַ לִקְטוֹף פִּטְרִיּוֹת. מֵעוֹלָם קֹדֶם לֹא כָּתַבְתִּי פְּתִיחָה לְכִנּוֹר. דְּקִירָה פִּלְּחָה כְּמוֹ אֲפֵלָה אֶת הָאוֹקְיָנוֹס. תְּמוּנָה שֶׁרָאִיתִי פַּעַם בְּסֶּרֶט וְשָׂמַחְתִּי אָז שֶׁכַּף יָדִי שְׁמוּרָה בְּנֶאֱמָנוּת. אֲרוֹן הָעֵץ מִּטְבָּח נִכְרַת בְּיַעַר נוֹרְוֶגִי וְעַכְשָׁו הוּא מְדַבֵּר אֵלַי כְּמוֹ הָרוֹמָן שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים שֶׁאָהֲבוּ לִקְרֹא. שָׁקֶט סְבִיב שֻׁלְחַן הַצֵּל. הַחַלּוֹן פּוֹנֶה לַצָפוֹן. יַלְדוּתִי מִשְׁתַּפֶּרֶת. הַמָּקוֹם בּוֹ אֲנִי עוֹמֶדֶת וְשׁוֹטֶפֶת כֵּלִים מְזַכֶּה אוֹתִי בַּמַּתָּנוֹת הַלֹּא עֲטוּפוֹת הַטּוֹבוֹת בַּעוֹלָם
השיר מתוך הספר "פחות מאמת אין טעם לכתוב" 2012
כשהגעתי קראתי את פֶרְמֶן של סם סוואג וכשסיימתי הייתי בכאוס מוחלט והתנחמתי בטרומן קפוטה. לא תיארתי לעצמי שהוא כל כך טוב. ישבתי בחדר שצופה אל ההדסון ודמיינתי את הולי יורדת במדרגות החירום ומצילה אותנו. אחרי חודש העליתי את יולנדה סילבה גומז מן המים העמוקים של הנהר ויותר לא טבעתי. יולנדה סילבה גומז מגדלת גפנים וכותבת ספרי מתח. רצח מרגיע אותה. יום אחד היא נתנה לי לכתוב פרק. הרגתי מישהו והיא החזירה אותו לחיים בעמוד האחרון. כל כך פחדתי שהיא תשמט ממני שלא אמרתי מה אני חושבת באמת. בינתיים עשיתי בייבי סיטר לאידה שטראוס שנלכדה בקרחון שהטביע את הטיטאניק ועכשיו היא פסל ברונזה בגן על פינת רחוב 106 ואחרי הצהריים באים ילדים וטובלים את כפות הרגליים במזרקה ומקשטים את הפסל של אידה בפרחים שקטפו בגן וככה אני מתחילה שישה חודשים בניו יורק.
חלקים ממני נשארו שם. ולא התכוונתי לספר לעצמי סיפורים שעה שאני בנסיעה. סיפור משאיר אותי בקרון ומוריד אותי בתחנה הלא נכונה ואני נאלצת לחזור הביתה ברגל. אם עוד נשאר אור יום אני מצלמת. מעקות ברזל. חצר. גדר. חלקי עיר הכל בהליכה. אחר כך אני מאבדת את ההקשר ובבית כותבת משהו אחר.
—————
איך הסתדרת היא שואלת מצוין אני עונה ואיך דברת בלי בעיות אני עונה אבל את לא יודעת את השפה היא קובעת אף אחד לא יודע שם את השפה אבל מדברים ולא מתקנים כמו אצלנו ואין פינת בן יהודה אז היה לך טוב היא אומרת לא אני עונה היה לי רע.
בלילה ירד שלג וכיסה את הגג והשביל שהוביל אל חדרה ובבוקר חיכה על האח במטבח קנקן חלב ופרוסת לחם מרוחה בשומן. היה לה טוב ועדיין התלוננה וכולם אמרו זה רק הגיל היא עדיין ילדה ובינתיים מלאו ידיה עבודה. טיפלה בעצים גזמה ענפים בישלה ריבות דרכה ברגליה ענבים בחבית כבשה פרי לחומץ תפוחים שחטה אווזים מרטה נוצות ומילאה שמיכות וכרים לשביעות רצונה של סבתא. אז עוד לא ידעה במה כול זה יועיל לה בחייה אך כבר שמעה שבעיר ישנה תחנת רכבת אליה מגיעים אנשים שהרוויחו את המזוודה שבידם ואת המושב להציץ בנוף מבעד החלון ובחשאי תכננה להגיע יום אחד לתחנה ולהעמיד מולה את הדוכן שלה עליו תחרוט את האיקונה של האווזים בטרם יקדימו אותה אחרים.
הציור של Emma Elise Houston
