זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים הוא ספרה השמיני של המשוררת המוערכת והמצוינת כל כך שולמית אפפל.
בספר שירים ושירים בפרוזה, והוא מהווה השלמה לטרילוגיה שיצרה אפפל לאחר עשרים שנות שתיקה יצירתית. קדמו לו הספרים פחות מאמת אין טעם לכתוב (2012) ותדמייני שאת כוכבת (2017).
בספר החדש, הרואה אור בפטל הוצאה לאור, מזדככת כתיבתה של אפפל ומעמיקה ביתר שאת. הגירה גיאוגרפית וגלות רגשית, כתיבה וגעגוע, מפגשים משני חיים – עבר והווה מצטלבים בספר בפואטיקה עזה וצורבת.
אני רוצה לקרא איך שאתה כותב. זה מרגיע אותי. אתה מגיע אלי מתורגם. אני אוהבת את העיר שלך. הגשרים ושמות הרחובות שאתה מזכיר כמו החברה שלי דבורה שהייתה מספרת לי ככה. "נתן הבטיח לא לצאת עם צילה ועכשיו הם מתחתנים ואני צריכה ללכת לחתונה עם אסיה דודה שלה כי צילה יתומה ואין לה אף אחד" ואני לא הכרתי את המשפחה הזו כשכולם עוד היו בחיים וגם את דבורה בקושי הכרתי ואף פעם לא גיליתי לה כמה זה הביך אותי לשמוע חיים של אחרים כמו שמות של רחובות אבל את הרחובות שלך אני אוהבת. את פנסי הרחוב והברים באמצע הלילה ואת השדיים שנשענות על הבר כשהאישה שמוזגת את הליקר נזהרת לא לשפוך טיפה ואתה מועך אותה עם העיניים שלך והיא צוחקת ובדרך הביתה במונית אתה נזכר ששכחת לטלפן לאשתך ואתה מבקש מהנהג לעצור ולחכות עם מנוע דלוק ונכנס לתא טלפון ואומר לה כמה מילים בסמטה ששכחתי את שמה אבל אזהה מיד לפי עגלת הפרחים שעצרת לידה לקנות זר סיגליות ובדרך חזרה למונית כמעט מעדת לתוך שלולית כי בינתיים התחיל גשם ושכחת לבוא להוציא אותי מהמקום בו אני נמצאת ברחוב שלא היית מכניס לספר אותו אני קוראת
פעם הבטיחו לי משהו מאז בכל יום שישי בבוקר אני עומדת על קצות האצבעות ועושה הערכת מצב. בשכונת בורוכוב בגבעתיים היה בית קולנוע שנגע בתפוזים שנשרו מן העצים ונרקבו על האדמה ולי יש מאז דברים גרועים יותר שרודפים אותי חוץ מהריח הזה . לבית הקולנוע הגיעו אנשים מהסביבה וגם אני. לא זוכרת אם קניתי כרטיס הייתי בת תשע וחמקתי פנימה מאחורי כיסא הגלגלים של השכן. כסף הרי לא היה לי אבי היה חולה אמי לא עבדה ורק חיפשה דרך לברוח מהפרדס שהתחכך בחרדות שלה היא הרי הייתה עירונית אדוקה ויערות אוקראינה הספיקו לה חוץ מזה היא פחדה מכלבים והיו שם הרבה כאלה כל תזוזה שלה ביומיום משכה חוט שמשך את העבר להווה ובקצה החוט נדקרנו מאותה מחט. אז ברחתי לקולנוע והתאהבתי בקולנוע ההודי ולקח עוד כמה שנים עד שהתאהבתי בקולנוע האיטלקי ובצרפתי ובשוודי שעשה לי דיכאון שזה כבר הרגיש לי כמו בבית ובינתיים עברנו דירה עקרו את הפרדס והחריבו את קולנוע
אני קוראת שוב את הביוגרפיה "לטרנה מאגיקה" של אינגמר ברגמן. הייתה לו כנראה בחילה קיומית כי בעמודים הראשונים הוא מקיא הרבה אבא שלו תוקע את הרגל בסיר לילה ברגמן הצעיר מנסה להרוג את אחותו התינוקת וכשאחיו חולה הוא מקווה שימות. נדמה לי שבהמשך הוא גם יכתוב שהוא שונא את אביו לעומת אימו שבעצת רופא המשפחה תשמר מפני הילד בשל רגשנותו ותישאר אהובה ובלתי מושגת. אימהות הן לעיתים קרובות הכאב שמלווה כל יוצר. אצל ברגמן זה מומחש ממש. הוא מהלל ומעניש נשים וקמו לו יורשי שנאה שעושים קולנוע. הספר תורגם בידי רות שפירא וראה אור בעם עובד בשנת 1991. תקראו את הספר הוא מעניין גם בפעם השנייה.
עוד מעט יעלה אור יום / שולמית אפפל
עוד מעט יעלה אור יום מייחסים לעובדה הזו תכונות של גאולה ומתפללים לזה ולפעמים מתחילים במשפט כזה פרק חדש בספר ונתקעים ואז יוצאים לרחוב ומחפשים מעט צל וזרות כדי להמיס עצמנו מול זר שפוגשים למרות שאנחנו כבר יודעים שאנשים הם לא כפי שנדמה לנו ושנות דור לא יספיקו לנו לוודא תכונות שאנו מייחסים לאחרים ואל תציפי את החדרים בדמעות הוא תמיד משפט לשבור מישהי לא כמו התחינה בקולו כשהוא אומר אל תשעני על המעקה כשהוא לא מתכוון לזה. בשפתנו יש זכר ונקבה אבל אתם יכולים להחליף זהויות למה שמתאים לכם. מישהי שחשבתי שאני מכירה אותה שאלה אותי פעם אם חזרתי לכתוב אותם ימים לא כתבתי ואמרתי שלא לא חזרתי לכתוב ואין לי בליבי דבר לומר ואז היא נעלמה. לימים מצאתי שהבן שלה נכלא בעוון רצח והיא לא עמדה בזה והתאבדה. מיד הצטערתי שלא אמרתי לה שחזרתי לכתוב. זה אולי היה מדביק אותה אלי אם בימים קשים הייתה מתנחמת בקטע מסיפור שהייתי מעתיקה למענה מספר שהיא לא קראה אבל לא עשיתי דבר וכעבור זמן שמעתי שהיא מתה כי לא הצלחתי להציל אותה מעצמה וגם את הנרצח מידי בנה לא הצלתי ושניים משלושה כבר לא יראו אור יום, כמו שאומרים.
מאחורי גבי
מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי עַל מָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה בְּבֵיתִי
מִתְרַחֶשֶׁת דְּרָמָה.
כְּשֶׁהִנַּחְתָּ עַל כְּתֵפַי אֶת מְעִילְךָ
אָמְרָה הָאִשָּׁה
הִתְקַפַּלְתִּי כְּמוֹ דְּבַשׁ.
נִפְלְאוֹת הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַגּוּף פּוֹרֵק בַּחֲלוֹמוֹ
וַאֲנִי כּוֹתֶבֶת
רק אלמודובר היה חסר
הַשְּׁתִיקָה הָרְגָה אֶת הַמִּלִּים
עַד שֶׁהָלַכְתִּי וְהִתְכַּסֵּיתִי בְּמָסַכֵּי בַּד
וּבְכָל יוֹם בְּאֶמְצַע הָעֲבוֹדָה
בָּרַחְתִּי לַקּוֹלְנוֹעַ לִרְאוֹת סְרָטִים
אֵלֶּה הָיוּ שְׁנוֹת הַתִּשְׁעִים שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ
בָּהֶן נֻקְּבוּ תְּהוֹמוֹת חַיַּי
תּוּגַת יָמִים נָפְלָה עָלַי
אֲנָשִׁים נֶעֶלְמוּ
לֹא נִשְׁאַר עִם מִי לְדַבֵּר
רַק אַלְמוֹדוֹבַר הָיָה חָסֵר
תרבות וספרות הארץ 25.06.21
שולמית אפפל | Shulamit Apfel 