מסיבה. או איך הגרמני בפוזיציה של מגשר

הסרט מבוים נפלא. שחקנים גדולים באמת. הצבע שחור לבן. הקהל בעיקר שיבה. מנין. ספרתי. עשרה שקלים כל אחד ואחת. התסריט כתשבץ מבריק. משל על חיים מלאים ריקים להפליא. אם תרצו משל על אירופה. אין ילדים. לא עשו אותם ולא נולדו והיחידה ששלושה עוברים מושתלים נישאים ברחמה היא אשה לסבית. סרט מלא הפתעות. צחקתי לבד ובקול שעה שאחרים  אולי רק הובכו. ישר חשבתי, זה תשבץ . קר אבל מרהיב. ויש אקדח במערכה הראשונה. אז זה צ'כוב. לא זה לא צ'כוב. זה הרולד פינטר. לא זה לא פינטר. זו לא אטווד ולא אליס מונרו. זה סרט אנגלי שיש בו אי נחת כאילו אהבה וזיעה ויש בו יאגו של אותלו אבל ממין נקבה ומישהי מגיעה לטופ ונשארת במטבח וכשהיא יוצאת ממנו חרב עליה עולמה. בקיצור, אם תעשו ספירת מלאי תגלו שיש שם אוסף דמויות שמגדירות כיתה, חבורה, וגם סוג של משפחה מורחבת. הלכתי לראות את הסרט עם חברתי שעלינו כתבתי את "עשינו חיים ראינו סרטים" וגם לנו די התחרבנו החיים שהבטחנו לעצמנו. אותי אל תשאלו אם ללכת לראות את "המסיבה". אני חושבת שהתרגיל הוא סוג של פלדנקרייז לסוג של מוח. איזה מוח ולמי הוא מתאים, תחליטו בעצמכם. אחרי זה הלכנו למפגש האושר , אכלנו סביח, עשינו ספירת מלאי וקינחנו בבקבוק קטן של מים מינרלים. אולי בכלל צפינו במשל על ה"Brexit”. איך נדע. סה לה וי. הסרט הבא.

פורסם בקטגוריה אקטואליה | תגובה אחת

זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים

הגפתי את התריסים ויצאתי. התפרנסתי בכבוד ויותר לא אשוב אל החדר הזה. אל שביל ההליכה של בית החרושת שתפרתי בו בגדי ים מאז מלאו לי שש עשרה ועד שפרשתי אתגעגע מעתה בכל יום. הרבה שמים ראיתי וגם עננים. ביום בו ילדתי את התאומים נולדה בעלת המזנון ועכשיו היא מחבקת אותי ומתרפקת עלי ושמחה בחלקה אחרי ששילמתי לה את החוב. תחסרי לנו, היא אומרת. לא נהוג לומר אחרת כשנפרדים ובה דבק ריח של לחם ואני מניחה לה להרטיב אותי בנשיקות. עכשיו חורף בחוץ גשם. מהחלון אני צופה בבית החרושת לבגדי ים. מכינים שם סחורה לעונת הקיץ הבאה. הבניין שופץ. ייקח עוד זמן עד שרוחות הים יפוררו שוב את החזיתות. כנראה נרדמתי כי אני נמצאת בעיר שאני לא מזהה ודבר לא מוכר לי. קשה לי להשתלט על המכונית. אני כמעט מתדרדרת ומנסה למצוא את הבית הנכון להשיג בו עזרה. כל האותיות דומות. אני מחפשת אותיות ניאון כחולות. יש אתי מזוודה שמתלווה אלי בנסיעות ועכשיו היא מלווה אותי לבית מידות. אני מוצאת לה פינה בחדר של המנהל. הוא מגיש לי פחית צבע ומורה לי לצבוע מוטות עץ שישמשו לבניית גדר. אני מציגה את עצמי ואומרת שלא לשם כך באתי. הוא לא מקשיב. אני מוותרת. המזוודה שלי נעלמת מהחדר שלו. אני מחפשת את הדרך החוצה ושוברת את העקבים בריצה על המדרגות. האנשים שאפגוש יהיו רק עובדים אסורים בדיבור. אני עומדת וצובעת את הגדר ומבחינה שמחמת החספוס הצבע לא נספג ואין ממי לבקש נייר זכוכית. בשדרה משחקים ילדים. הם קוראים לי. הם רוצים סיפור. לילדה הכי יפה קוראים שמעון. יש לה אחות. גם היא מקרטון. אני מתחילה להבין שלואיס עשה קונץ ואישפז אותי.

"כִּתְּבוּ חֲלוֹמוֹת כִּתְּבוּ בַּסִּיד שֶׁנִּצְבַּר תַּחַת הַצִּפָּרְנַיִם אַל תְּדַלְּלוּ מִלָּה בְּטֶרְפֶּנְטִין"

 

פורסם לראשונה ב"פנדה" כתב עת אינטרנטי בעריכת חיים פסח

פורסם בקטגוריה המילים | תגובה אחת

קרמשניט והמאמר של אביב שניר באתר דבר ראשון

 "את הזוועות הגדולות ביותר של החיים אפשר לגלם בפרטים הקטנים ביותר. למשל עוגה". אביב שניר מאתר דבר ראשון קורא קריאה חברתית-כלכלית מרתקת ב"קרמשניט" של שולמית אפפל, מתוך "תדמייני שאת כוכבת". אביבית משמרי

 

 

קישור למאמר  אביב שניר

 

 

 

/

 

 

פורסם בקטגוריה אות הדסון | כתיבת תגובה

החתונה הראשונה שלי My first wedding

כולם באו צנוע. הכוננות תפסה אותנו בלב. עמדתי לאבד שני חברים שבאחד הייתי עדיין מאוהבת. אבא אמר אני זורק אתכם כאן ונוסע להביא את אימא. הצטלמתי עם חברה שבעלה כבר גויס. סבא הגיע אחרי שעשה את כל הדרך מחיפה לבד באוטובוס ונשאר לא רצוי כל היום  ליד הכלה. בילדותי  סבא הלך בשבת לקריצ'מע לשתות סוייקע עם חברים. בלילות אפה בייגלעך וביום גידל כל מה שניתן לשחוט לבשל לאכול. לחשוב עליו ממלא אותי צער. זיכרונות הם עול שבלעדיהם החיים היו רק נטל. התיישבתי על אחד משלוש מאות וחמישים הכיסאות הריקים וצפיתי בשארית חיי נכנסים עם ראשוני האורחים לאולמי דליה ברחוב המסגר לחתונה הראשונה שלי

פורסם בקטגוריה המילים | 3 תגובות

חלקים. אלה שנשארו שם

New York

כשהגעתי קראתי את פֶרְמֶן של סם סוואג' וכשסיימתי הייתי בכאוס מוחלט והתנחמתי בטרומן קפוטה. לא תיארתי לעצמי שהוא כל כך טוב. ישבתי בחדר שצופה אל ההדסון ודמיינתי את הולי יורדת במדרגות החירום ומצילה אותנו. אחרי חודש העליתי את יולנדה סילבה גומז מן המים העמוקים של הנהר ויותר לא טבעתי. יולנדה סילבה גומז מגדלת גפנים וכותבת ספרי מתח. רצח מרגיע אותה. יום אחד היא נתנה לי לכתוב פרק. הרגתי מישהו והיא החזירה אותו לחיים העמוד האחרון. כל כך פחדתי שהיא תשמט ממני שלא אמרתי מה אני חושבת באמת. בינתיים עשיתי בייבי סיטר לאידה שטראוס שנלכדה בקרחון שהטביע את הטיטאניק ועכשיו היא פסל ברונזה בגן על פינת רחוב 106 ואחרי הצהריים ילדים טובלים את כפות הרגליים באגן הזעיר ומקשטים את הפסל של אידה בפרחים שקטפו בגן וככה אני מתחילה שישה חודשים בניו יורק.

חלקים. אלה שנשארו שם

התכוונתי לא לספר לעצמי סיפורים שעה שאני בנסיעה. סיפור משאיר אותי בקרון ואני שוכחת את עצמי מאבדת את התחנה ונאלצת לחזור הביתה ברגל. אם עוד נשאר אור יום אני מצלמת. מעקות ברזל. חצר. גדר. חלקי עיר שאעזוב בקרוב. אחר כך אני מאבדת את ההקשר ובבית כותבת משהו אחר.

Garden of Eden

איך הסתדרת היא שואלת מצוין אני עונה ואיך דברת בלי בעיות אני עונה אבל את לא יודעת את השפה היא קובעת אף אחד לא יודע שם את השפה אבל מדברים ולא מתקנים כמו אצלנו ואין פינת בן יהודה אז היה לך טוב היא אומרת לא אני עונה היה לי רע

 

 

Those parts that remained there

 

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

לובּילה

Albert  Goodwin  1985-1932

"אין כאב גדול יותר מלשמור בלבך סיפור שלא סופר מעולם" (מאיה אנג'לו)

פורסם בקטגוריה המילים | תגובה אחת

פדיקור

כַּמָּה יָקָר נֶחְשָׁב הַבַּד שֶׁנָּשִׁים טוֹמְנוֹת בּוֹ אֶת הַשָּׁדַיִם
בְּוִיקְטוֹרְיָה סִיקְרֶט שֶׁהִיא לֹא תּוּכַל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמָהּ
תּוֹהָה הַנַּעֲרָה הַקּוֹלוֹמְבְּיָאנִית בְּעוֹדָהּ מוֹדֶדֶת אֶת נְיוּ יוֹרְק
בִּרְכִינָה עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִם שֶׁהִיא מְסִירָה מֵהֶן עוֹר מֵת

אלי הירש בידיעות אחרונות על ספרי "תדמייני שאת כוכבת " הוצאת פטל

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5024027,00.html

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה