אהבה היא מפגש בין שני אנשים מזדמנים 20.3.08/ שולמית אפפל נכתב שישה חודשים מיום שחזרתי לכתוב
בקשתי שישאל את המו"ל אם יש אפשרות להוציא אצלו "מבחר". הוא המליץ לי על מתרגם למחזה שלי. איתרתי את המתרגם. הוא היגר לאוסטרליה. בפסח הוא יהיה בתל אביב ואני בניו יורק. יופי. עוד לא שלחתי לו מייל. חוץ מזה הערב קשה לי אין לי מושג למה. אין סיבה. מחר אארוז. בגדים ספרים געגועים למפרע. לא אצא מביתי עד שאמריא. גבולות זה מקום בטוח. סגר הוא טריטוריה של שליטה. אבל הערב אני חנוקה. לפני כמה דקות קבלתי מייל ובין הדברים נבלעה השורה "בתקופת נינווה* הייתי מאוהב בך, לא ידעת" . הרגשתי מוזר. באמת לא ידעתי. אף פעם לא ידעתי מי מאוהב בי אלא מי לא. הערב יותר משלושים שנה אחרי הוא מספר לי. עכשיו אני יודעת בוודאות את המובן מאליו. רוב חיינו נחווים בעיוורון למחצה וגם בהכחשה. הלילה לבי יוצא לאנשים האמיצים שאין להם עם מי לישון או לריב.
1975 – בתקופת נינווה, הכוונה לגלריה ובית תה שניהלתי
נימוקי השופטים לפרס גרדנר סימון לשירה 2020 לזכרה של אשת הנשיא נחמה ריבלין
פרופ' אריאל הירשפלד יו"ר ד"ר קציעה עלון , יוסף עוזר, ד"ר ענת ויסמן , גואל פינטו
נימוקי הפרס: שולמית אפפל – פרס ראשי
"זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים" הוא ספרה השמיני של שולמית אפּפל, ילידת 1948. אפּפל החלה לפרסם לראשונה כבר בגיל 17, והיא מציעה לשירה הישראלית משנות השישים של המאה והעשרים עד ימינו, נוסח ייחודי המציע תמהיל השייך רק לה. זוהי שפה המתנועעת בגמישות בין שפת דיבור-עברי לשפת השירה, ומתאפיינת מן הצד האחד בכנות, מרדנות ואסוציאטיביות פרועה, ומן הצד האחר, בהתבוננות השואפת לדיוק על גבול האפוריזם.
זוהי שירה הקוראת לדברים בשמם והמפתיעה אותנו תדיר ביכולתה לחבר בין כאב ביוגרפי לעונג אסתטי, בין הבטה קרובה למרחק אמנותי נכון. כך למשל שוזרת אפּפל במיומנות בין האוטוביוגרפי ללירי: השיר "צילום מגבוה" נפתח בשורה "שלושים שנה תפרתי כפתורים למדים צבאיים" וממשיך: "בלילה התכנסתי אל תוך ספר קריאה. מלח ובדידות גדשו כל דף ושורה." מן החוויה הפרטית, הקונקרטית, מפליגה אפּפל אל העולם כולו- דרך הטלוויזיה. יפי העולם, לצד עצב וצער אישיים, נמהלים זה בזה.
השיר שהעניק לספר את שמו, "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים" חוזר אף הוא אל חוויות התפירה: "הגפתי את התריסים ויצאתי. הנחתי מאחורי את השנים והפרחים ששתלתי לצידי שביל בית החרושת שתפרתי בו בגדי ים מאז שמלאו לי שש עשרה. מעתה יתרוקן היום והלב ימלא געגועים." השיר, כמו הספר כולו, מגולל חוויות נשיות שעוקץ של פמיניזם ומחאה אינו נעדר מהן.
ועדת הפרס בוחרת להטיל זרקור אור ציבורי אל עבר משוררת ייחודית זו, שדומה כי שמה אינו מוכר דיו לציבור אוהבי השירה בישראל.
מתים כאן ומתים ומתים עד שאי אפשר יותר לקרא לספר "מות קל מאד" כמו שסימון עשתה. המות איך לומר בלי להרגיש אשמה המות עכשיו המוני. אנשים מתים בעבודה של אלה שעובדים בלהשאיר אותם בחיים. זה ייקח שנים. גם אלה שלא רגילים להשתנות ישתנו. למשל אתה. רק אותך רציתי לקרא. עכשיו כשאני חסרת סבלנות הכתיבה שלך ככל שהיא מרוכזת היא חסרת אונים ומפורקת כאילו אין בה ממש ואני נצרדת מהזיופים על הכלום ועל האין ועל הבור עד שאני כמעט שומעת הד. צריך גם להשלים עם העובדה שהעתיד יתבונן בנו בחוסר ענין ויסכם אותנו בשורה.
הצ'לן פבלו קאזלס לקח לעצמו בזיקנתו אשה טרייה יותר מהביצה שהטילה התרנגולת של האיכר פדרו- אלחנדרו אלוורה . היא דומה לאמי, אמר, וכמו אמי היא מפורטו ריקו ואיתה אני מרגיש כאילו אמי חזרה…קאזלס נקבר בלי הצ'לו. פבארוטי נקבר עם הכלי.
קרקע המציאות מתיצבת כשאני מוצאת על המחשב מחשבות לא הגיוניות כמו ביום שפברוטי מת. ישבתי במאפיה ההונגרית על פינת רחוב 110 ובהיתי על כוס תה בעוברים ושבים. לא היה עם מי לדבר ולא הצטרכתי לגעגועים
השורות כאן נכתבו בעקבות שיחה עם פרופ' ג'וליאן הולט לנסטאד שערכה איילת שני ( הארץ מוסף השבת 2/10). אני לא אלחין את הטקסט הזה. זה רק מחקר אחד ויהיו עוד כאלה. המערב שעד כה קבר את המוות מניח את הבדידות על השולחן כסיבת הסיבות. ועל זה נבנית קריירה. אף פעם לא היינו שווים כל כך הרבה אחוזים. היינו ועודנו האדם הבודד בעולם רק במחיצת היראים והמובכים מהבדידות כאילו שיש מסכה זוגית. אין מסכה זוגית. זה רק אנחנו ועורנו. ויש גם הספונים בנוחות יחסית ב"חשכה נראת" דווקא במחיצת בני זוג ומשפחה. ועדיין בדידות היא מה שתתרחש על כולנו במקודם או במאוחר ואין מכינה נפשית לקראתה ואפשר רק לנסות למלא אותה במה שנחליט שאנו רוצים לקרא לראות ולשמוע. המגפה הזו היא אכן צרה למיטיבי לכת ואתגר גם למי שלא עומד נפחד מול המראה שהוצבה מול האנושות.
בדידות היא ממין נקבה. אני לא יודעת למה אבל כך היא נבראה בלשון. ואומרים על הבדידות שהיא קשה. ואומרים את לא יכולה להשוות את זאת וזאת אליך. את אוהבת בדידות. לא הבדידות לכדה או כפתה עצמה עליך ולא כי התרגלת ולא כי כך קרה , את אוהבת בדידות, קבעה. כאילו היא נתפרה עלי זה מה שחשבה. פעם ציפורה הבטיחה להכיר לי את הגיס שלה אבל מפחד שאוכל אותו לארוחת בוקר, ככה היא אמרה, וויתרה. ואני חשבתי שעלי להגיד לה הפוך ציפורה הפוך. תבינו לבד. אז מה עונים לציפורה כשהיא אומרת הבדידות תפורה עליך כאילו הלכתי ברגל כל השנים את כל הדרך עד נהריה לסלון דזירה הוט קוטור ידי זהב בשדרות הגעתון לפני המבול הגדול לגזור חתיכת בד אש להתעטף בה כשאני כותבת ואין לי די מילים לכסות על רעש הלב כאילו אני כפר שלם ודומם למרגלות הר געש שמאיים עליו ורציתי רק להגיד ציפורה פחד בדידות, בדידות והפחד מוות, מוות ורק הפחד אהבה לא אהבה. שתדע.
קשה לי לקרא לאחרונה. אני רוצה להאשים את הקורונה אבל אני לא יכולה לרמות את עצמי. אני מאד עסוקה אני אומרת לספרנית. אישה ולא מלאך עיניה חודרות ואני בלי אוויר נעלמת בלי לקחת ספר. חצי שנה לא הפכתי דף ומה שהפכתי נתתי למוזס שישפוט. אני מכירה אותו הוא יאהב את זה. הכול רכילות. המטבח לא שלי ולא צולם על ידי. אני לא מסובבת את הגב לצלוב ואין לי כיסא עם משענת מחוררת עם קווי מתאר של מגן דוד. לא המצאתי כלום הכל בצילום.
