איש שהכרתי פעם אמר

כשהיא רואה שאני ער היא משדלת אותי לכתוב ואני משים עצמי כמי שלא נושם ומוותר. קח את הדמיון שלך לים. היא אומרת. מעצם המחשבה אני טובע וקם מהכורסא ומתיישב חזרה. אני אוהב את הכורסא שלי. אל תכריחי אותי . אני מבקש. תבחר צבע וכתוב. את טועה. זה שייך לציור. אני סופר. כתוב יחסים. איני יכול. אני מראית עין ובלא מעט יאוש רק הולך ברחוב ומפטפט את חיי בין זרים. אתה משעשע. אנשים צוחקים כשאתה מדבר. אין בזה אמת אני אומר לה. זו רק מבוכה. סמכי עלי. תנסה גם אותי. היא מבקשת. איך אני יכול. תראי איך הצחוק אין אונים נחבט בקיר ונסוג בלי אוויר.

צ'כוב אומר

צ'כוב אומר, תבואי להם מלמעלה ומסיר בעדינות את הפרורים מהכיסא ומזמין אותי לשבת לצידו. יש לו אצבעות עדינות ביחס הפוך לעצה שהוא נותן לי. אני מרגישה אלימה. צ'כוב מחכה לראות אותי על הבמה. את מה שאת. תעלי ותראי להם. אני עדיין מרגישה שבירה. הכיכר יפה. זו אני שנדבקת לצ'כוב כמו עוגת קרם לפרוות שועל. כל כך חם שכולם רוצים למות. אני רק מרירה כרגיל. בתי הקפה פתוחים ומפיצים אור רך. לא יכול להיות יותר טוב והיתושים גם הם מבקשים את קירבתינו. עוד מעט אעלה לבמה לשיר. בינתיים אני רוטנת ומחממת את הקול.  צ'כוב מתייסר בשקט ומכוון את הגיטרה. הוא מלאך רוסי טוב ורגוע כשכולם סביבו מזיעים. הזמרות האחרות מיודדות זו עם זו ומפגינות קירבה בקפיצות קנגורו אחת על על הלחי של חברתה. זה מקום מוזר לחפש בו חיבה.  אני קשוחה ושומרת על עצמי. וכמו שצ'כוב אומר, אתן הערב קול טוב שמתחמם לאט ומתחזק כמו מרי אזרחי.

מחשבות

היא עומדת ומבשלת אורז ומתבלת אותו בלימון ומכריחה את עצמה לאכול. היא לא צריכה לחכות לתוצאה שתגיע מהמעבדה. היא מרגישה בהריון ומשתגעת מזה. הספר המזוין שלה לא מהודק. ככה אמרו. שלושה עורכים נדרשו להדק אותו והם פוררו אותו ועכשיו גם היא מפוררת. כשהיא אמרה שהיא חושבת שעריכה דומה לחלוקה מאוזנת של בלוקים ולא לשכתוב, צחקו ממנה. זו עונת הצייד של העורכים. בלי עורך מקושר אין לך סיכוי. עורך טוב מכניס את כתב היד לתבנית וטיק טאק כולם חושבים שכתבת משהו כאילו שלא נשמת באמצע. היא עדיין חושבת ומקללת ברוסית. בת שמונה נחתה כאן והקיאה על ההתחלה בחמסין הראשון. היא מסתכלת על רשימת המועמדים לפרס. אף שם לא מצלצל יפה כמו שלה ושום טקסט לא מעניין כמוהו. הכול מתפרק. היא בהריון בבית יש לה מאהב עצלן ובמטבח התנחלו נמלים ואימא שלה תגיע מאוקראינה רק באוגוסט ובסוף יוני במדבר הזה אוגוסט נשמע רחוק אבל הוא קרוב ואין די אורז בבית הלימון עולה עשרה שקלים לקילו והקומה לא מספיק גבוהה בשביל לקפוץ.

 

(פורסם לראשונה ביוני 2011 תחת הכותרת אורז בלימון)

olivier kervern

המילים

הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח

כַּמָּה שָׁנִים עָבְרוּ. לֹא חָשׁוּב. אַתְּ עוֹד שָׁם. בַּת כִּמְעַט שָׁלוֹשׁ בְּמִטַּת תִּינוֹקוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה נָהוּג אָז, עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי. גַּם אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אַתְּ  מַמְשִׁיכָה לִבְכּוֹת וּמוֹשִׁיטָה אֵלַי זְרוֹעוֹת קְטַנּוֹת. אֲנִי הַמּוֹשִׁיעָה שֶׁלָּךְ. גַּם מָחָר אָבוֹא. הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח. אֶשְׁטֹף אֶת פָּנַיִךְ אֶתֵּן לָךְ עוּגִיַּת רִבָּה וְאֶקַּח אוֹתָךְ עַל הַיָּדַיִם. דַּי מְתוּקָה, דַּי. הָיִיתִי צְרִיכָה לָדַעַת שֶׁהַתְּמוּנָה הַזּוֹ תִּרְדֹּף אוֹתִי. הִיא יְחִידָה תַּעֲמֹד לְעֵינַי וּבְעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִי כָּל כָּךְ הֲרוּסָה שֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס גַּם אוֹתִי. אֶת הַכֹּל הֶחְלִיק הַזְּמַן וְרַק עַל הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, נָפַלְתִּי. הַמָּעוֹן שֶׁלָּךְ נֶהֱרַס וּבִמְקוֹמוֹ נִבְנָה חָדָשׁ. הִצִּיבוּ תַּחֲנָה וְקַו הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלִּי עוֹצֵר שָׁם. אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַי כְּדֵי שֶׁאוּכַל לַעֲמֹד בְּבִכְיֵךְ. זֶה נוֹרָא. כָּכָה כִּמְעַט יוֹמְיוֹם. כַּמָּה שָׁנִים עָבְרוּ. לֹא חָשׁוּב. מִמֵּילָא לֹא הִשְׁתַּנֵּית. עֵינַיִךְ בּוֹעֲרוֹת מִבֶּכִי. אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל אֶת הַדְּמָעוֹת וְהֵן מְמַלְּאוֹת אֶת פִּיךְ. הַלְּחָיַיִם שֶׁלָּךְ מְלוּחוֹת. כַּמָּה אַתְּ  יָפָה. אֲנִי מַצִּילָה אוֹתָךְ וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַקְדִּים לְמָחֳרָת. אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לִפְנֵי כֻּלָּם. עַכְשָׁו עוֹלֶה בְּדַעְתִּי שֶׁאוּלַי בִּכְלָל לֹא נִרְדֶּמֶת. לֹא הָיָה לִי שֵׂכֶל לִשְׁאֹל. לֹא דִּבַּרְתִּי עַל זֶה עִם אִמָּא. הִיא נִקְּתָה בָּתִּים. לֹא הָיָה לָנוּ מִטְבָּח. בִּשְּׁלָה בַּפְּרוֹזְדּוֹר. סָבְלָה בְּשֶׁקֶט. לִפְעָמִים נָסְעָה לְחֵיפָה לִבְכּוֹת לְסָּבְתָא. אֲנִי לֹא בָּכִיתִי עָלֵינוּ. בִּפְנֵי מִי הָיָה לִי לִבְכּוֹת.  בּוֹאִי מְתוּקָה. קְחִי עוּגִיָּה. נֵלֵךְ הַבַּיְתָה. אֵיזֶה יֵאוּשׁ. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטָנָה רוֹצָה רַק אוֹתִי

 

הצילום של Robert Frank

Tante Roza

טָאנְטִי רוֹזָה אֲחוֹת סָבִי הָיְתָה אִשָּׁה אֵשׁ וְרָקְחָה בִּנְדִיבוּת מַעֲשִׂיּוֹת וְרִבָּה. לְמִחְיָתָהּ עָבְדָה כְּפּוֹלִיטוּרְצִ'יקִית בַּנַּגָּרִיָּה שֶׁל דּוֹדִי. בְּרוֹמַנְיָה הָיְתָה שַׂחְקָנִית. בְּבֵיתָהּ, כֹּל כּוֹס עָמְדָה עַל מַפִּית קְרוֹשֶׁה מְעֻמְלֶנֶת. טָאנְטִי רוֹזָה נִשְּׂאָה לְאֶחָד בְּשֵׁם וַיְס וּכְשֶׁמֵּת הִתְחַתְּנָה עִם אַחֵר שְׁוַרְץ וְגַם אוֹתוֹ קָבְרָה. רַק סִמּוּן בָּעִפָּרוֹן הִבְטִיחָה אִמָּא וטָאנְטִי רוֹזָה נִקְּבָה אֶת תְּנוּכֵי אָזְנַי בְּמַחַט זָהָב. שְׁבוּעַיִם מָרְחוּ אוֹתִי בְּוָּזֶלִין וְסוֹבְבוּ אֶת הַחוּט יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה עַד שֶׁקָּנוּ לִי עֲגִילֵי זָהָב שֶׁבְּסוֹפָן הוּסְרוּ מִמֶּנִּי וְהֻטְמְנוּ בְּעִקְבֵי נַעֲלֵי יְלָדִים וְנִשְׁלְחוּ בַּחֲבִילָה לְדוֹדָתִי בְּרוּסְיָה. הִיא תֵּלֵךְ לַשּׁוּק וְתַאֲכִיל בְּזֶה אֶת הַמִּשְׁפָּחָה.

בצילום כל מיני שמונצעס ומלפפונים כלואים בצנצנת

הצעיף

את הצעיף קיבלתי במתנה והייתה לו משמעות בחיי. אהבתי את הצבעים ואת האווריריות וכשהוא החליק ממעקה המרפסת כל מי שעבר ברחוב יכול היה להיות מי שישים עליו יד. במקום לרדת ולנסות להשיגו התעצבתי מעט וחזרתי לענייני ומאוחר יותר ירדתי לבית הקפה  והזמנתי תה בחלב וישבתי והסתכלתי בעוברים ושבים וחילקתי אותם בין אלה שאיבדו את ליבם לאלה שיאבדו אותו בעתיד ואחר כך קמתי והלכתי לחנות הספרים. לספרנית יש ריח לימון כזה שהיה מעמיד אותי כילדה לנגב את הלוח לפני השיעור של מורתי היפה שהפיצה סביבה בושם לימוני, שיעור תורה כיתה ב' צפרירים חיפה. ובעודי הולכת בין המדפים מוכרת הספרים בעקבותיי מפטפטת בחן ומספרת לי איך בדרכה לעבודה לכדה במעופו מחלון גבוה צעיף בצבעי גלידה והיא אספה אותו בידיה כאסוף יונה ומיד כרכה אותו סביב צווארה ואני בכוונה גמורה החמאתי לה .