כל עוד הציפורים לא שכחו את הנוף וזכרו את הדרך ועיני נשארו נעוצות במפה התלויה על הלוח האגם הפצוע נשם וחי בחשאי. חשבתי עליו בשביעי שלי בעת שישבתי בגינה הציבורית בחברת נשים כמוני ואחר כך למראה החול שניצבר בקפלי הבגדים וצנח לרצפת האמבטיה והייתי לרגע צל על המים ציפור נודדת לא אישה בתמוז שכורעת ללדת
כולנו הולכות בדרכה של אנה. למטבח. לשוק. לגן . ליום הולדת של הילד. לחברה. למטה עם גבר. זר. לבר. לשעורי ערב. למוסך. לעבודה. לאמא. לסבתא. לרופא. לחדר לידה. לרחוב. לטיילת. לספריה. לבנק. לסרט. לרבנות. להתחתן. להתגרש. לבית משפט. לכל הרוחות. לים . ללוויה. לבית ספר. לאספת הורים. למלון. לחדר. לחלון. בסוף אנה קפצה. והבן של השכנה והאישה עם התינוקת שלא רצתה שתישאר לבד.
שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה תָּפַרְתִּי כַּפְתּוֹרִים לְמַדִּים צְבָאִיִּים. בַּלַּיְלָה הִתְכַּנַּסְתִּי בְּסֵפֶר קְרִיאָה. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מֶלַח וּבְדִידוּת גָּדְשׁוּ כָּל דַּף וְשׁוּרָה. הִדְלַקְתִּי אֶת הַטֶּלֶוִיזְיָה. הִנֵּה הוֹדוּ בְּצִלּוּם מִגָּבוֹהַּ. מַרְהִיב הַזָּהָב עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַסִּיקִי. הטאג' מַאֲהָל וְהַסְּדָקִים בְּלִבָּהּ שֶׁל הַנְּסִיכָה נֶחְרְתוּ בְּכֻלָּנוּ וְתַיֶּרֶת זָרָה שֶׁלָּעֲסָה אֶת הַגִּבְעוֹל מֵהַצַּד הַלֹּא נָכוֹן נָפְלָה לְאִטָּהּ לַתְּהוֹם. פַּס הַשִּׁכְחָה יִבְלַע אֶת כֻּלָּנוּ. עוֹלָם יָפֶה וְרַע וְצָפוּף. סְעוּ. יֵשׁ מָה לִרְאוֹת. הָעֶרֶב מַעֲמִיק. הִנֵּה בְּרָזִיל. עֹשֶׁר וְעֹנִי וּתְשׁוּקָה. אֵין פֶּתַח תִּקְוָה וְסִימָן לְצִפּוֹרִים בָּפַּבֶּלוֹת. אַף לֹא אַחַת יָרְדָה שׁוֹלָל עַל מְנִיפַת הַצְּבָעִים הָאֱנוֹשִׁית הַמַּרְהִיבָה.
אני מחזיקה שלושה ספרים ליד המיטה. האחד שקרוב ללבי אמור להצחיק אותי. יש לי חולשה להומור יהודי שנכתב במקורו ביידיש אבל התרגום מעקר את התוכן ואני קוראת כמה עמודים ומניחה בצד. האחר כתוב בהנאה ובאכזריות וללא סטריליזציה. היות ולא זיהיתי אצלו אהבת אדם מיוחדת אני מניחה שאם הספר התחיל במות פציינט אחד הוא וודאי יחריב בסופו את המשפחה כולה. הוא הרי אוהב להפתיע, לרחוץ מרפקים ביסודיות לשים כפפות ולשקוע תוך כדי בדיקה רקטאלית בפציינט לעלילת מישנה. סופר מוזר. בחלונו נשקף נוף עדין. אגס ברווז נופר ורוד בברכת מים וכל מילה שלו חתוכה בתער בארץ שמעולם לא רחצה מעצמה את הדם. את הספר השלישי כתבה אשה מארץ דלה במשאבים חומריים שכמה מסופריה הם הטובים בעולם. היא אוהבת אדם וחוקרת נפש סבלנית ומנחמת. היא אשה. אם את בוכה היא מנגבת את דמעותיך בסינר. אם בסינר לא די להכיל אותך היא תצמיד אותך לבית החזה. את סיפרה אני קוראת מעט מעט. גם אין לי כוח להתנחם וכדי להישאר מפוכחת נחוצה גם לי מידת אכזריות של סופר שקורע לגזרים, באטיות יש לומר, את האני ואת הגיבור שלו.
הוֹ רֵיימוֹנְד, גּוֹי הוּא לִפְעָמִים קְרוֹבוֹ הָאַחֲרוֹן שֶׁל יְהוּדִי
אָז אֲנִי יְכוֹלָה לְדַבֵּר אִתְּךָ בִּשְׁלֹשֶׁת הַחֲדָרִים הָרֵיקִים שֶׁלִּי
וּלְסַפֵּר לְךָ שֶׁאָבִי וְאִמִּי הַכֹּל יְכוֹלִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
מַגִּיעִים בֵּינֵיהֶם מִדֵּי פַּעַם לַהֲבָנָה וּבָאִים לִשְׁמֹעַ מִמֶּנִּי
אֵיךְ הַפַּרְנָסָה וְרַק אַתָּה רֵיימוֹנְד יָכֹל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה
בִּשְׁבִילִי. כְּשֶׁצָּרִיךְ הֵם מְבִינִים גַּם מְעַט אַנְגְּלִית
שִׁירִים הֵם לֹא כֵּלִים בַּכִּיּוֹר וְלֹא מִכְפֶּלֶת לִתְפֹּר
עַל כֵּן אֲנִי נִגֶּשֶׁת לַיְּשָׁנִים שֶׁלִּי שֶׁגִּמְגַּמְתִּי בָּהֶם כְּאִלּוּ
תָּקְפוּ אוֹתִי צִירִים בְּעִקְבוֹת אֹנֶס וּמַכְנִיסָה יָד
שֶׁעוֹשָׂה אֶת הָעֲבוֹדָה וּמוֹנָה אֶצְבָּעוֹת
גַּם כְּשֶׁהַזָּהָב כּוֹאֵב כְּחֲלוּדָה
