הספר כבר בבית. בשבוע הבא יחולק לחנויות הספרים.
הפנייה לבלוג של הסופרת אביבית משמרי, עורכת הוצאת פטל.
פָּבֶל נוֹאָשׁ. הוּא רוֹצֶה אָמֶרִיקָה. אָמֶרִיקָה כְּבָר לֹא צְרִיכָה חַיָּטִים. השניידער טִישׁ הָאַחֲרוֹן מַחְזִיק אָבָק בַּמַּרְתֵּף שֶׁל הַמֶּטְרוֹפּוֹלִיטַן מוּזֵאוֹן לְמִקְרֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִרְצֶה לְמַחְזֵר אֶת מִפְעַל הַחֻלְצוֹת טריאנגל בְּבִנְיַן אָץ' בגרינץ' ויליג' שֶׁבִּשְׁנַת 1911 הֶעֱסִיק מְהַגְּרִים בְּעִקַּר נְעָרוֹת וְנָשִׁים שֶׁנִּשְׂרְפוּ חַיִּים מֵאֲחוֹרֵי דְּלָתוֹת נְעוּלוֹת בְּקוֹמוֹת תֵּשַׁע עַד אַחַת עֶשְׂרֵה
בצילום הפגנת העובדות היהודיות המוחות על תנאי העסקתן שנתיים לפני השרפה בה ניספו 123 מהן.
אני תקועה בחדר. החדר היחיד. זה שלא מכנים אותו בשמות וכשהולכים אליו אומרים הביתה כי שם קבורה ילדותך. זה שהחלון שלו פונה לשביל להולכי רגל ומקצר את הדרך למרפאה ולבית ספר אשר עם אבן בגודל בינוני ניפצתי בסוף שנת הלימודים את השמשות של הכיתה ועל הדרך התייבשתי מפחד. החדר שעל השביל שלו יצאנו בערב לנשום אוויר עם זוג רומנים קשישים שחיכו לבן ולנכדים ולכלה שתיעבו. החדר שכל מי שהגיע לעיר ואיחר לרכבת האחרונה קיבל שמיכה וישן על הרצפה. החדר שמחוצה לו ילדות אכלו עוגות קקאו ולבשו בגדי ים צבעוניים תחת הבגדים והלכו לשחות בברכה ובשובן הפיצו פינוק ויוקרה וצמתן טפטפה מי כלור והן צחקו ורחשו כדבורים. החדר שמחוצה לו לא היה ניקוז למי הגשמים והסחף חסם את פתח החדר וכדי לצאת לרחוב קפצתי מוט מהחלומות והתזתי בוץ על חנות החזיות של גברת פוטיק ששמה לחם על שולחן משפחתה ממכירת בַּד תֶּמֶךְ לשדיים.
John Albok 1936
כשהיא רואה שאני ער היא משדלת אותי לכתוב ואני משים עצמי כמי שלא נושם ומוותר. קח את הדמיון שלך לים. היא אומרת. מעצם המחשבה אני טובע וקם מהכורסא ומתיישב חזרה. אני אוהב את הכורסא שלי. אל תכריחי אותי . אני מבקש. תבחר צבע וכתוב. את טועה. זה שייך לציור. אני סופר. כתוב יחסים. איני יכול. אני מראית עין ובלא מעט יאוש רק הולך ברחוב ומפטפט את חיי בין זרים. אתה משעשע. אנשים צוחקים כשאתה מדבר. אין בזה אמת אני אומר לה. זו רק מבוכה. סמכי עלי. תנסה גם אותי. היא מבקשת. איך אני יכול. תראי איך הצחוק אין אונים נחבט בקיר ונסוג בלי אוויר.
צ'כוב אומר, תבואי להם מלמעלה ומסיר בעדינות את הפרורים מהכיסא ומזמין אותי לשבת לצידו. יש לו אצבעות עדינות ביחס הפוך לעצה שהוא נותן לי. אני מרגישה אלימה. צ'כוב מחכה לראות אותי על הבמה. את מה שאת. תעלי ותראי להם. אני עדיין מרגישה שבירה. הכיכר יפה. זו אני שנדבקת לצ'כוב כמו עוגת קרם לפרוות שועל. כל כך חם שכולם רוצים למות. אני רק מרירה כרגיל. בתי הקפה פתוחים ומפיצים אור רך. לא יכול להיות יותר טוב והיתושים גם הם מבקשים את קירבתינו. עוד מעט אעלה לבמה לשיר. בינתיים אני רוטנת ומחממת את הקול. צ'כוב מתייסר בשקט ומכוון את הגיטרה. הוא מלאך רוסי טוב ורגוע כשכולם סביבו מזיעים. הזמרות האחרות מיודדות זו עם זו ומפגינות קירבה בקפיצות קנגורו אחת על על הלחי של חברתה. זה מקום מוזר לחפש בו חיבה. אני קשוחה ושומרת על עצמי. וכמו שצ'כוב אומר, אתן הערב קול טוב שמתחמם לאט ומתחזק כמו מרי אזרחי.
היא עומדת ומבשלת אורז ומתבלת אותו בלימון ומכריחה את עצמה לאכול. היא לא צריכה לחכות לתוצאה שתגיע מהמעבדה. היא מרגישה בהריון ומשתגעת מזה. הספר המזוין שלה לא מהודק. ככה אמרו. שלושה עורכים נדרשו להדק אותו והם פוררו אותו ועכשיו גם היא מפוררת. כשהיא אמרה שהיא חושבת שעריכה דומה לחלוקה מאוזנת של בלוקים ולא לשכתוב, צחקו ממנה. זו עונת הצייד של העורכים. בלי עורך מקושר אין לך סיכוי. עורך טוב מכניס את כתב היד לתבנית וטיק טאק כולם חושבים שכתבת משהו כאילו שלא נשמת באמצע. היא עדיין חושבת ומקללת ברוסית. בת שמונה נחתה כאן והקיאה על ההתחלה בחמסין הראשון. היא מסתכלת על רשימת המועמדים לפרס. אף שם לא מצלצל יפה כמו שלה ושום טקסט לא מעניין כמוהו. הכול מתפרק. היא בהריון בבית יש לה מאהב עצלן ובמטבח התנחלו נמלים ואימא שלה תגיע מאוקראינה רק באוגוסט ובסוף יוני במדבר הזה אוגוסט נשמע רחוק אבל הוא קרוב ואין די אורז בבית הלימון עולה עשרה שקלים לקילו והקומה לא מספיק גבוהה בשביל לקפוץ.
(פורסם לראשונה ביוני 2011 תחת הכותרת אורז בלימון)
