יצחק נפצע

יצחק נפצע במלחמה והיא חיכתה לו בפתח חדר המיון לצד צוות חירום כונן וכהרף עין בחרה בו לעצמה. יצחק תמיד אהב שידיים של נשים זרות יטפלו בו. אסייתיות אפרו אמריקאיות ועכשיו אישה גרמניה. בכל פעם שנגעה בו שתי פטמות זקורות שרטו אותו כמקור של ציפור. שדיים לא היו לה. יצחק הבריא היה זהיר בעסקים התחתן ואשתו ילדה שתי בנות יפות. עכשיו הוא רוצה בן. כשאבא של יצחק חזר לכפר כבר לא הייתה לו משפחה. השכנים הטביעו אותם בבאר. אישה וחמישה ילדים. תחשוב אמר אבא של יצחק, אישתך תלד בן. תתאהב בו וייגדל לך ורמאכט בבית. תקנה לו מגפיים. הוא יסתובב בין החדרים. יחפש אחריך. יגיד שהוא מפחד. יבקש מים. ירצה על הידיים. יהפוך לילות כימים . יצחק , השתגעת?

אילנה חלמה

Photo: Marko Risovic

אילנה חלמה להיות במאית ואני לא גיליתי מה החלומות שלי כי כבר הייתי נשואה והחיים נכפו עלי כמו כל שש שעות אנטיביוטיקה ולברוח לא היה לאן ואז באה אילנה שנעשתה במאית וביימה אותי והפעילה את המצלמה שלה ואמרה תסתכלי קרוב שזה משהו שבחיים לא שמעתי אף אחד לא דיבר אלי ככה הייתי חדשה בעיר ומה זה תסתכלי קרוב לא שאלתי אבל הבנתי שזה מסוכן בשבילי ותמיד עשיתי ההפך וחיפשתי לראות את הנוצה בקצה הברוש שבינתיים כרתו והעמידו לו על הרגליים בנין שלושים וכמה קומות ומי שגר בבניין לעולם לא יידע מה הברוש היה בשבילי ועד עכשיו אני לא יודעת למה התכוונה אילנה וגם כשפגשתי אותה באוטובוס, היא בדיוק ירדה מהדסה הר הצופים אחרי ביקור אצל המאהב שלה שהחליק מגג שתיקן, היא רק אמרה, שולמית את יודעת כולם מסתכלים קרוב ופוחדים מהאדמה אבל התקרה מעל הראש, איתה הבעיה ממנה יש להיזהר

 

צילום: Marko Risovic

השיר הוא עיתון חיי

הַשִּׁיר הוּא עִתּוֹן חַיַּי כְּמוֹ הָעֵץ הַפְּרִינְט נִגְמַר עַל הָרַגְלַיִם
כָּמוֹהוּ קָרָה גַּם לִי שֶׁזְּמַן לְאֵין שִׁעוּר עָצַר אֶצְלִי רַק זְבוּב
בֵּין הָעֵינַיִם. עַל כֵּן אֶת שְׂרִידוּתִי אֲנִי חָבָה לְהֶרְגֵּל יַלְדוּתִי
לִהְיוֹת נוֹכַחַת וְלִכְתֹּב מִחוּץ לְעַצְמִי

רְאָיוֹת פוֹרֶנְזִיּוֹת

הַשֵּׂעָר נֶחְתַּךְ. הַכּוֹבַע בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַמּוֹנִית נִשְׁכַּח.
אֶת הַסְּוֶדֶר תָּרְמָה. עַל הַתִּיק וִתְּרָה. אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם אִבְּדָה.
אֶת הַמְּעִיל שָׂנְאָה וְאֶת הַמַּרְאֶה שֶׁלָּהּ בְּתָא הַמְּדִידָה לֹא שָׂרְדָה.
הַחוֹקֵר תִּשְׁאֵל אֲרֻכּוֹת אֶת מְנַהֶלֶת הַמִּשְׁמֶרֶת וְסוֹפוֹ שֶׁנִּכְנַע
לִכְּחוֹל עַדְשׁוֹתֶיהָ וְסָתַר אֶת עַצְמוֹ וְדִבֵּר מִגְּרוֹנָהּ וְטָבַע בְּעֵינֶיהָ

נרדמתי בניו יורק והתעוררתי בעיר שהיה לה טעם של קריית אתא

נרדמתי בניו יורק והתעוררתי בעיר שהיה לה טעם של קריית אתא וכשנשמתי בער לי בגרון. כנראה בכיתי בשנתי והתפרקתי כמו מזוודה שראתה יותר מדי שדות תעופה. ג'ורדן בן ארבע וטס עם הוריו לחופשה ביוון ואני מתארחת בחדרו. ניקוס עשה את כל הדרך מאתונה ומנסה להתאזרח באמריקה בינתיים הוא שומר על הבית וישן בחדר הגדול. הקיר מפריד על מה שהגג מחבר. הלילה התחיל כאן הסתיו. מאז שקראתי את סוזן סונטאג לא הוצאתי את המצלמה. האקלים ממושמע. כל עונה מתרווחת במועדה. חבל שלא נזהרתי לפני שהשתטחתי על כמה טיפות בין המטבח לחדר. קמתי לשתות קפה וקבלתי כאב שלא הבאתי מהבית. לא שמעתי את אליזבט יוצאת ונועלת אחריה את הדלת. האנגלית שלה סוחבת על כתפיה את כל השגיאות שכבר עשתה בספרדית. אליזבט באה מקולומביה ילדה בן חלתה בסרטן תרמה שד לאמריקה ועכשיו היא מחכה לוויזה שתעשה אותה חוקית

משתי התנסויות אין עדים להביא

כְּשֶׁתָּנִיחִי מֵאֲחוֹרַיִךְ אֶת הַוְּרִיד הַפָּתוּחַ
הַמּוּשָׁט לִרְוָחָה
וְתַּעַבְרִי הָלְאָה לָרִיב עִם כֻּלָּם
מַיִם יַחְשְׂפוּ אֶת שָׁרְשֵׁי הַפְּרָחִים
שֶׁל נָזִיר מִלְחָמָה שֶׁכָּמוֹךְ
בַּעֲבַר הֵבַנְתְּ מַשֶּׁהוּ בְּמִינִיּוּת
הִתְנַסֵּית בִּשְׁתִיקָה הִצְטַיַּנְתְּ בִּבְדִידוּת
מִשְּׁתֵּי הִתְנַסֻּיּוֹת אֵין עֵדִים לְהָבִיא

מחלת הצעקות

הוא שוכב בבית חולים. למחלה שלו קוראים בירגר על שם הרופא ליאו בירגר. בית החולים על הכרמל. אני לא יודעת באיזה אוטובוס נוסעים ואני שואלת אנשים בתחנה. אני באה לבד. בית החולים צבוע לבן ושתי אחיות שיוצאות לעשן מכניסות אותי פנימה. אני עולה במדרגות. הריח לא דומה כאן לריח המאפיות בבניין שאנחנו גרים בו. אני מגיעה לאולם גדול עם וילונות ירוקים. עיני הנץ שלו הבחינו בי ולא יכולתי לסגת. הוא שוכב במיטה מדבר בקול רם ומצמית אותי למפתן. החולים האחרים כולם גברים וילד בגילי יושב ליד אחד מהם על כיסא האורחים. כשהם צוחקים אני מתכווצת. הוא כנראה כבר הספיק למכור אותי . כך נהג תמיד כשזיהה עדר רענן ורצה לשעשע אותו. היה לי מבחר קללות ביידיש ועשיתי בהן שימוש אבל שפתי לא נעו. אז עוד לא ידעתי שירשתי את כל תחלואי דמו וריחמתי עליו. בן שבע עשרה נמלט מפולין ועל גבול סיביר מורעב ובודד מצא מחסה במחנה צבאי וישן באוהל תחת שמיכה שהדביקה אותו בטיפוס.  כל חייו תלה בטיפוס את מחלת הצעקות והיו מי שהאמינו לו. עכשיו הוא לפני ניתוח ושוכב בחדר בהיר ויפה ומואר. בחלונות עצים ופרחים שאני לא מכירה. רחוקה מהבית אני רעבה ולא אוכלת צמאה ולא שותה. לא חסר לי דבר. תודה הייתי עונה אם היו פונים אלי בהצעה. אני ביישנית אבל לא איזה טמבלית שלא יודעת לשקר. הרופאים חושבים לכרות לו רגל. בסוף רק פותחים ומתקנים משהו והוא חוזר הביתה כואב וצולע כשהוא הולך על שתיהן וכבר עושה תוכניות. בלילה מעבירים את הקטנה למטה הכפולה ואותי מקפלים במיטת התינוקת. הוא שוכב עם אשתו ואני מעמידה פנים שנרדמתי.

 

GEORGE TOOKER 1920-2011