מים

הוא לא אמר תפתחי ותסגרי ותדליקי ותלכי ותביאי כל מיני זבל שכולם מורידים על כולם. ולא היה אכפת לי שהוא כמעט בגילי זה שאמר שהוא אבא שלי. על כן אחזתי בכף רגלו כמו בבקבוק חם גם כשהוא כבר הלך ובחיה הקטנה שהשאיר אחריו טיפלתי וכשמישהו לא סגר את הדלת ברחה לחצר שם תקף אותה חתול ועד שהגעתי רבצה על גבה כמו הייתה מתה ואחזתי בה כבכף רגלו של אדונה ואספתי אותה אלי כמו שמצמידים בקבוק חם לגוף כואב, לסירוגין

 

Achille Beltrame 1871-1945

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

החתונה הראשונה שלי My first wedding

כולם באו צנוע. הכוננות תפסה אותנו בלב. עמדתי לאבד שני חברים שבאחד הייתי עדיין מאוהבת. אבא אמר אני זורק אתכם כאן ונוסע להביא את אימא. הצטלמתי עם חברה שבעלה כבר גויס. סבא הגיע אחרי שעשה את כל הדרך מחיפה לבד באוטובוס ונשאר לא רצוי כל היום  ליד הכלה. בילדותי  סבא הלך בשבת לקריצ'מע לשתות סוייקע עם חברים. בלילות אפה בייגלעך וביום גידל כל מה שניתן לשחוט לבשל לאכול. לחשוב עליו ממלא אותי צער. זיכרונות הם עול שבלעדיהם החיים היו רק נטל. התיישבתי על אחד משלוש מאות וחמישים הכיסאות הריקים וצפיתי בשארית חיי נכנסים עם ראשוני האורחים לאולמי דליה ברחוב המסגר לחתונה הראשונה שלי

פורסם בקטגוריה המילים | 3 תגובות

חלקים. אלה שנשארו שם

New York

כשהגעתי קראתי את פֶרְמֶן של סם סוואג' וכשסיימתי הייתי בכאוס מוחלט והתנחמתי בטרומן קפוטה. לא תיארתי לעצמי שהוא כל כך טוב. ישבתי בחדר שצופה אל ההדסון ודמיינתי את הולי יורדת במדרגות החירום ומצילה אותנו. אחרי חודש העליתי את יולנדה סילבה גומז מן המים העמוקים של הנהר ויותר לא טבעתי. יולנדה סילבה גומז מגדלת גפנים וכותבת ספרי מתח. רצח מרגיע אותה. יום אחד היא נתנה לי לכתוב פרק. הרגתי מישהו והיא החזירה אותו לחיים העמוד האחרון. כל כך פחדתי שהיא תשמט ממני שלא אמרתי מה אני חושבת באמת. בינתיים עשיתי בייבי סיטר לאידה שטראוס שנלכדה בקרחון שהטביע את הטיטאניק ועכשיו היא פסל ברונזה בגן על פינת רחוב 106 ואחרי הצהריים ילדים טובלים את כפות הרגליים באגן הזעיר ומקשטים את הפסל של אידה בפרחים שקטפו בגן וככה אני מתחילה שישה חודשים בניו יורק.

חלקים. אלה שנשארו שם

התכוונתי לא לספר לעצמי סיפורים שעה שאני בנסיעה. סיפור משאיר אותי בקרון ואני שוכחת את עצמי מאבדת את התחנה ונאלצת לחזור הביתה ברגל. אם עוד נשאר אור יום אני מצלמת. מעקות ברזל. חצר. גדר. חלקי עיר שאעזוב בקרוב. אחר כך אני מאבדת את ההקשר ובבית כותבת משהו אחר.

Garden of Eden

איך הסתדרת היא שואלת מצוין אני עונה ואיך דברת בלי בעיות אני עונה אבל את לא יודעת את השפה היא קובעת אף אחד לא יודע שם את השפה אבל מדברים ולא מתקנים כמו אצלנו ואין פינת בן יהודה אז היה לך טוב היא אומרת לא אני עונה היה לי רע

 

 

Those parts that remained there

 

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

לובּילה

Albert  Goodwin  1985-1932

"אין כאב גדול יותר מלשמור בלבך סיפור שלא סופר מעולם" (מאיה אנג'לו)

פורסם בקטגוריה המילים | תגובה אחת

פדיקור

כַּמָּה יָקָר נֶחְשָׁב הַבַּד שֶׁנָּשִׁים טוֹמְנוֹת בּוֹ אֶת הַשָּׁדַיִם
בְּוִיקְטוֹרְיָה סִיקְרֶט שֶׁהִיא לֹא תּוּכַל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמָהּ
תּוֹהָה הַנַּעֲרָה הַקּוֹלוֹמְבְּיָאנִית בְּעוֹדָהּ מוֹדֶדֶת אֶת נְיוּ יוֹרְק
בִּרְכִינָה עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִם שֶׁהִיא מְסִירָה מֵהֶן עוֹר מֵת

אלי הירש בידיעות אחרונות על ספרי "תדמייני שאת כוכבת " הוצאת פטל

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5024027,00.html

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

אלי הירש על "תדמייני שאת כוכבת" – ידיעות אחרונות, 7 לילות

תמונה | פורסם ב- מאת | 4 תגובות

יותם ראובני על "תדמייני שאת כוכבת" – הארץ ספרים

"תדמייני שאת כוכבת": זה שיר? זה סיפור קצר? העיקר שזה מעולה

שולמית אפפל המציאה סגנון מפתיע של שירה הנכתבת בקטעי פרוזה מנוקדים. היא מצליחה לסחוף את הקוראים עד ששאלת הגדרת הז'אנר נותרת בלתי חשובה

שולמית אפפל פירסמה ספר שרובו שירה אף שהוא כתוב בפרוזה מנוקדת. הקורא נתקל בטקסטים ארוכים למדי, כמו סיפורים, לעתים עם פואנטה ולעתים בלעדיה, והכל בלשון השירית המיוחדת של אפפל. לצד הקטעים האלה, יש גם שירים קצרים בשורות קצוצות.

הנה קטע אחד ששמו "הצעיף", מן הקצרים יותר בספר, במלואו: "אהבתי את הצבעים ואת האווריריות וכשהוא החליק ממעקה המרפסת כל מי שעבר ברחוב יכול היה להיות זה שישים עליו את היד. במקום לרדת ולנסות להשיגו התעצבתי מעט וחזרתי לענייני. מאוחר יותר ירדתי לבית הקפה. הזמנתי תה בחלב וישבתי להסתכל בעוברים ושבים. היו שם כאלה שאיבדו את לבם ואחרים שעתידים לאבד אותו בעתיד. מבית הקפה הלכתי לספרייה. את הספרנית אפף בושם לימונים שהיה מעמיד אותי כילדה לנגב את הלוח לפני השיעור של מורתי שירדה מהכרמל, ולימדה תורה את כיתה ב' צפרירים חיפה. בעודי פוסעת בין המדפים אני שומעת את הספרנית מספרת איך בדרכה לעבודה לכדה במעופו מחלון גבוה צעיף בצבעי גלידה והיא אספה אותו בידיה כאסוף יונה וכרכה אותו סביב צווארה" (עמוד 50).

הקטע הזה אופייני בסגנונו ליתר הקטעים שבספר. מי היא זו שרוצה להיות כוכבת ומסתפקת בינתיים בטקסטים קצרים למדי, מהם אבסורדיים ומהם שכתובים בפאתוס? אפפל אומרת בעצמה ש"אין לי סבלנות לפתח דמויות". אז מה יש לנו כאן? עוברים של סיפורים אחרים, ארוכים, שיכלו להינתן לנו אם המחברת לא היתה מגלה חוסר סבלנות כזה? מכל מקום, בקטעים הקצרים אפפל אכן מספרת סיפורים ובונה דמויות להפליא.

אבל עדיין לא ברור מדוע הטקסטים נכתבו בפרוזה מנוקדת. הרי מקובל שמנקדים בעברית רק תנ"ך, ספרי דת ושירים (להוציא טקסטים בעברית קלה). מה אומרת אפפל בבחירתה? האם היא נואשה מן השירה, אותו יצור חמקמק שאין להגדירו, וכשהוא בא הוא בא והוא כל האושר שבעולם, וכשאינו בא כותבים פרוזה?

הנה עוד היגד קצר מהספר, שכותרתו "שולמית": "אני סובלת בגן ומביאה צרות מהבית. פוחדת מזריקות שקוראים להן חיסונים. אסור לדבר יידיש רק עברית. אני מאחרת ולא מגיעה בזמן לתוף מרים ולבובות היפות. אין לי סבלנות לסיפורים של הגננת. משעמם לי. החלון בגובה שלי. אני לא פוחדת. רק כשסבא איים למרוח לי פלפל על השפתיים הפסקתי לברוח" (עמוד 33).

מהקטעים מצטיירת דמותה של אשה בשלה, משכילה ודעתנית, שמתנהלת בעולם מתוך ריחוק פנימי, שלא לומר מתוך בוז דק כלפי הזולת ואף כלפי מי שהיתה בזמנים אחרים בחייה. אלה הן אלגיות קצרות ומרות, שנושאות על גבן את חום השמש הישראלית ומשתדלות לשכוח את זה ולחלום על חיי כוכבות. הטקסטים מושכים את הקורא פנימה לתוכם. מתרחש תהליך סימביוטי של מלים מול מלים, שהקורא יוצא ממנו עם חיוך על פניו. נדמה לי שאפפל פשוט המציאה כאן איזשהו סגנון, שהוא לא פואמות בפרוזה אלא שירה המורכבת מקטעים של תימהון או מקטעים של כוכבות מדומיינת.

בין קטעי הפרוזה נמצא לפתע השיר "לא דחוּף" שכתוב כמו שיר, קצר ובשורות קצרות: "חשוך ואטי החדר נעים / במכונת הכביסה / חבטת המים בבגד / מדמה משגל. / לא דחוף / להיות נואשת / לא דחוף לקום / להדליק את האור" (עמוד 71).

מצב של השלמה עם קיום שהוא היפוכו הגמור של הקיום הזוהר של "כוכבת" צובע את השיר הזה, כמו את קטעי הפרוזה בספר, בצבעים עזים של חמלה, שהקורא נסחף אליהם וממש מבקש לגרדם בציפורנו כדי לראות מה מסתתר מעבר לכתוב, אם בכלל. זה ספר מאוד לא אופטימי, שנשען על יכולתה של אפפל לספר סיפור־שיר שמשאיר את הקורא המום מהבנה.

"ורטיגו" בבימוי אלפרד היצ'קוק, 1958. "יצאנו מקולנוע רמת גן מלוות בשוטר עם קנס על עישון"
" נבחן, למשל, את הקטע "החג הזה" (עמוד 72). אם נשבור את משפטיו הארוכים לשורות קצרות, נקבל שיר מייאש: "החג הזה נתן שקט. / נתן בדידות. / נתן לקרוא. / וגם כתבתי מעט. / שיחות שעשיתי ביום התגלגלו לחלומות / שגם מהם כתבתי. / בצאת החג התבשרתי שדודה לולה סגרה את הספר שקראה / ועצמה את עיניה. / אצלנו החיים מתים על ספרים ונפגשים בהלוויות".

כותרות הקטעים של אפפל אוצרות בתוכן תובנות שלפעמים די בהן וכאילו אין צורך בשיר־סיפור שבא אחריהן; למשל, "כשהלב נשבר זה קורה בשקט" או "לא תצא ממנה פסנתרנית": "ערב שהתחיל בצלחת כבד קצוץ נגמר אצלנו במטבח במלחמה. / ההגירה לאמריקה קרעה את המשפחה. פרלה ישבה בפינה ותפרה / כיס לדולרים. היא תעלה על אונייה ותתחתן עם פרוון / אז מה אכפת לה להידקר אם כבר לא תצא ממנה פסנתרנית" (עמוד 43). הקטע מעלה בזיכרון את המחזה "יעקובי ולידנטל" של חנוך לוין, המתאר משפחה ששורר בה ריקבון ובו נשאלת הדמות של רות שחש (שזהרירה חריפאי ותיקי דיין גילמו בהפקות של ההצגה ב–1972 וב–2004, בהתאמה), האומרת שהיא פסנתרנית: "אם את פסנתרנית, איפה הפסנתר שלך?"

החלום לעומת המציאות השגרתית, שאמנם אינה בהכרח עגומה אבל יש בה ייאוש המוליד ומאפשר חלומות על כוכבות — זה הניגוד המאפיין את הקובץ המפתיע הזה. אף שאפפל הצהירה שאין לה סבלנות לפתח דמויות, הדמויות נקשרות אליה כמעט בניגוד לרצונה, נוצרות מסיפורים קצרים שבהם הקורא אינו יודע אם להתפעל מן הטקסטים או לייחל לכך שאפפל תחליט מה היא כותבת, שירה או פרוזה. אנחנו שבויים ברצון שלנו בהגדרות, וכשמוצאים כבר הגדרה כזאת, מתברר שהיא אינה מספקת ורחוקה מללכוד את מה שהיתה אמורה.

אבל גם אם לא בדיוק ברור מה הז'אנר הזה, ברור לגמרי שאפפל שולטת בו בכל כישרונה, כמו בקטע שנדפס על כריכתו האחורית של הספר ונפתח במלים: "הסרט של היצ'קוק נקרא ורטיגו ואנחנו יצאנו מקולנוע רמת גן מלוות בשוטר עם קנס על עישון". אם שוטר מטעם משטרת ההגדרות האקדמיות היה בא אל הקובץ הזה, הוא היה משתכנע כי בסופו של דבר אלה שירים מעולים, ואין על מה לרשום קנס.

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.4478877

"תדמייני שאת כוכבת" הוצאת פטל 2017

מספר עמודים: 109 מחיר: 49 ש"ח

פורסם בקטגוריה אקטואליה | כתיבת תגובה