כשהגעתי קראתי את פֶרְמֶן של סם סוואג וכשסיימתי הייתי בכאוס מוחלט והתנחמתי בטרומן קפוטה. לא תיארתי לעצמי שהוא כל כך טוב. ישבתי בחדר שצופה אל ההדסון ודמיינתי את הולי יורדת במדרגות החירום ומצילה אותנו. אחרי חודש העליתי את יולנדה סילבה גומז מן המים העמוקים של הנהר ויותר לא טבעתי. יולנדה סילבה גומז מגדלת גפנים וכותבת ספרי מתח. רצח מרגיע אותה. יום אחד היא נתנה לי לכתוב פרק. הרגתי מישהו והיא החזירה אותו לחיים בעמוד האחרון. כל כך פחדתי שהיא תשמט ממני שלא אמרתי מה אני חושבת באמת. בינתיים עשיתי בייבי סיטר לאידה שטראוס שנלכדה בקרחון שהטביע את הטיטאניק ועכשיו היא פסל ברונזה בגן על פינת רחוב 106 ואחרי הצהריים באים ילדים וטובלים את כפות הרגליים במזרקה ומקשטים את הפסל של אידה בפרחים שקטפו בגן וככה אני מתחילה שישה חודשים בניו יורק.
חלקים ממני נשארו שם. ולא התכוונתי לספר לעצמי סיפורים שעה שאני בנסיעה. סיפור משאיר אותי בקרון ומוריד אותי בתחנה הלא נכונה ואני נאלצת לחזור הביתה ברגל. אם עוד נשאר אור יום אני מצלמת. מעקות ברזל. חצר. גדר. חלקי עיר הכל בהליכה. אחר כך אני מאבדת את ההקשר ובבית כותבת משהו אחר.
—————
איך הסתדרת היא שואלת מצוין אני עונה ואיך דברת בלי בעיות אני עונה אבל את לא יודעת את השפה היא קובעת אף אחד לא יודע שם את השפה אבל מדברים ולא מתקנים כמו אצלנו ואין פינת בן יהודה אז היה לך טוב היא אומרת לא אני עונה היה לי רע.
