רפרודוקציה
כשנכנסתי אליו הביתה התאהבתי מיד. אחרי הרפרודוקציות של ואן גוך וטולוז לוטרק חשבתי שאני עומדת סופסופ מול מקור. מעולם קודם לא ראיתי את הציור הזה. אמרתי לעצמי, חבל שהוא לא הקפיד עם הכתף של אחת הילדות, מצד שני מה זה חשוב בעצם, החוף הזכיר לי את חוף שמן בחיפה לפני הקמת המפעלים ואולי כי מעולם לא היה לי כף ודלי ואת ארמונות החול שלי אספתי בעשר אצבעות והם נסחפו כהרף עין התאהבתי בציור והתגרשתי ממי שהעתיק אותו.
רשתות
מוכרחים להקפיד יותר עם מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים מסתובב וחי איתנו או נפגש איתנו אחרי שהכרנו אותו או אותה כל חיינו או כמה שנים בודדות או אפילו לאחרונה באחת הרשתות. רשתות, מתפתל הדג. שם נפלא שמצחיק רק את הדייגים. הסימנים דקים. השקר אפילו לא תת עורי. אבל אנחנו כבר אטומים. עד שהאגרוף לא מגיע לבטן אנחנו מרגישים בטוחים. בִּימֵי מוּזָר של ארבע במאה אנחנו מתורגלים לקנות הכל ובזול ובאחרית אנו מגלים שגם בנו סיפסרו. הרעב לקשר. הפיקציה המכונה אושר. המוּשג שהתכלה, חברוּת. אתם שם בחוץ וגם בפנים, היזהרו.
הנה עוד אחד
אמא יודעת שאני כותבת עליה. היא תמיד הייתה אשה חזקה וידעתי שהיא תעמוד בזה.
אמא מרעיבה היא נכס למי שנשאר בחיים ומוכרח לכתוב. היא עצמה אמרה את זה.
Mary Cassatt 1844-1926
Like this:
2 bloggers like this post.
מִגִּיל 13 אֲנִי כּוֹתֶבֶת סִפּוּרִים קְצָרִים מַחְבִּיאָה אוֹתָם טוֹב טוֹב וּמְאַבֶּדֶת אוֹתָם.
הִנֵּה אֶחָד.
הִיא לֹא נָגְעָה בִּי
אִם הִיא הָיְתָה נוֹגַעַת בִּי הָיָה זֶה כְּאִלּוּ הוֹדְתָה שֶׁהוּא נָגַע בָּהּ
שֶׁהִרְשְׁתָה לוֹ
וְאֶת זֶה הִיא לֹא יָכְלָה לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמָהּ
Édouard Vuillard
Like this:
2 bloggers like this post.
שלושה ספרים
אני מחזיקה שלושה ספרי קריאה ליד המיטה. האחד שקרוב ללבי אמור היה להצחיק אותי, יש לי הרי חולשה להומור יהודי ולמילים גסות באידיש אבל התרגום מעקר את התוכן ואני קוראת כמה עמודים ומניחה בצד. האחר כתוב בהנאה ובאכזריות וללא סטריליזציה של כלי הרופא המספר. היות ולא זיהיתי אצלו אהבת אדם מיוחדת אני מניחה שאם הספר התחיל במות פציינט אחד הוא וודאי יחריב בסופו את המשפחה כולה. הוא הרי אוהב להפתיע, לרחוץ מרפקים ביסודיות לשים כפפות ולשקוע תוך כדי בדיקה רקטלית בפציינט לעלילת מישנה. סופר מוזר. בחלונו נשקף נוף עדין. אגס ברווז נופר ורוד בבריכת מים וכל מילה שלו חתוכה בתער בארץ שמעולם לא רחצה בדם עצמה. את הספר השלישי כתבה אשה מארץ דלה במשאבים חומריים שכמה מסופריה הם הטובים בעולם. היא אוהבת אדם וחוקרת נפש סבלנית ומנחמת. היא אשה. אם את בוכה היא מנגבת את דמעותיך בסינר. אם בסינר לא די להכיל אותך היא תצמיד אותך לבית החזה. את סיפרה אני קוראת מעט מעט. אין לי כח להתנחם וכדי להשאר מפוכחת נחוצה גם לי מידת אכזריות של סופר שקורע לגזרים, באיטיות יש לומר, את הגיבור שלו.
אני מתה
פניתי לגרייס ושאלתי אותה אם מקובל להתחיל טקסט בהצהרה כזו. גרייס עצמה מתה חצי שנה אחרי שהיה נדמה לי שאני רואה אותה על ארוחת בוקר בפונדק דרכים שעה מניו יורק. חזרנו מקטיף תפוחים השדות בדרכים בערו מרוב דלעות אף פעם לא נסעתי בתוך שרוול רחב ירוק כל כך שמיד חשדתי בעצמי שאלה לא חיי האמיתיים ואז עצרנו במעין חווה חקלאית והזמנתי לעצמי סיידר תפוחים ובין ראשי החיטה של באי המקום ראיתי את מי שלימים הבנתי שאז כבר גססה ספונה בחדר עבודתה, וכאן היא יושבת ליד השלחן ולועסת באיטיות טוסט סלמון. הזמנתי גם לעצמי אחד כזה ולחשתי גרייס גרייס אבל היא לא ענתה.
אנרגיית הכאב
בכל פעם שעולה אצלי רעיון אני בעיקר רוצה להיות מישהי אחרת. אני לא סובלת אותי. אני כישלון. יש לי היסטוריה של כמעט. בכל. ולרעיון טוב נחוצה מישהי שיש לה מוניטין בהצלחה. ולא שלא היו לי הצלחות היו לי ועוד איך, אבל אני כמו שאומרים לא יודעת למנף דברים. בכל פעם שאני חושבת שזה הולך להשתנות, זה לא, ואז אני מדמיינת ומתיקות מאלחשת את האזור בגופי בו אצורה בשלמותה אנרגיית הכאב שלי.
נ.ב.
מאז שפרומה חברתי הכניסה אותי לחדר השינה של אביה פרומה נעלמה בצפון אמריקה אבא שלה מת ואני שעוד היו לי דברים אליה, נתקפתי דיכאון ממה שראיתי מונח על השידה הקטנה הסמוכה למיטה. מנורת קריאה. משקפי קריאה. ספר קריאה. כוס מים. שפופרת חצי מלאה במשחה כלשהי. הפסקתי לנשום וברחתי לחצר וכמו שעשיתי תמיד כשהרחתי את בדידותו של אחר, מיד העלתי לקורבן פרח קטן שקטפתי. כפרה עלינו.
Like this:
2 bloggers like this post.
מאז שהתחלתי להזדקן הפסקתי לחבב אנשים והתחלתי לאהוב רחובות. אם היה לי הכשרון המתאים הייתי אולי מצליחה לתאר איך כמה חנויות מוארות וזרים גמורים בדרכם לאן שהוא מרגיעים אותי כל כך. אני עוצרת להתבונן ביושבי בית קפה. יש בהם אנשים עם שמחת חיים בעיקר אלה שמזמינים לעצמם גם סלט וגבינות ועיניהם נמלאות עסיס. תענוגותיהם זרים לי. אני שותה ואוכלת בבית. כשאני נרדמת אני יורדת במדרגות ומגיעה לבית של סבתא. היא מתה ולא יכולה לאהוב. פעם היא אהבה אותי ועכשיו אין לה סבלנות. אַת היד החלשה שלי היא הייתה אומרת ומחזיקה בי חזק. סבתא לא קראה ולא כתבה וגם לא בילבלה את המוח לאף אחד. מצד שני כולם החזיקו ממנה והקשיבו למה שהיה לה להגיד. השער של סבתא היה שחור וגלי ונצץ כמו דבש. היא מתה צעירה ומאז אני לא מצליחה להתחמם. לפעמים בלילה אני הופכת לאמי ואני מדמיינת שהיא מביאה לי תה לשולחן הכתיבה. כשאני לא מצליחה להביא את אמא להכין לי משהו לשתות אני מקימה את סבתא. סבתא באה ונשארת לעמוד קצת ואז שואלת למי את כותבת. ועד שאני עונה גם השקר כבר הופך אמת לאמיתה.
Like this:
7 bloggers like this post.
אף אחד לא מחכה למות הוריו כדי להקל עליו לכתוב. לי לא הייתה בעיה כזו. הורי לא קראו אותי מעולם. אחרי שגם אחותי מתה הייתי בטוחה שאיש כבר לא יהרוג אותי בשנתי, מלבדי. אמרתי לעצמי שבי לשלחן ותתחילי לבגוד בכולם. כל מי שכותב מוצא את עצמו מביך מישהו אחר. ולהרגיש לא רצוי בעקבות מה שכתבת זו רק פרשנות. תמיד יש עוד מקום אליו נוכל ללכת ולהזמין כוס קפה. כבר התבוננתי בעצמי כעל אדם זר ולא נפלתי מזה. הייתי רוצה לחיות כך שלנשום ולכתוב תהיה אותה פעולה ללא הטורח להבריש יותר את נוצותי.
Jeffrey T. Larson
Like this:
5 bloggers like this post.
הַגְּרָפִיטִי עַל הַקִיר סוֹמֵךְ לָאַהֲבָה אֶת הַמֻשָּׂג עִנּוּי וְהַסִּינִי מַרְטִיב אֶת שְׂפָתָיו בִּמְתִינוּת ומְגַהֵץ עוֹד חֻלְצָה עִם הַכַּפְתּוֹרִים כְּלַפֵּי מַטָּה בֵּינְתַיִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לוֹ מוּל הָעֵינַיִם וְרַק בּוֹהָה. הוּא בִּכְלָל לא סִינִי הוּא קוֹרֵאָנִי קוֹרְאִים לוֹ קִים שֶׁזֶּה אוֹמֵר בְּאִידִישׁ בּוֹא וְגַם בּוֹאִי אִם פּוֹנִים אֵלַי לְדֻגְמָא כִּי לְכִי תֵּדְעִי לְאֵיזֶה צַד לְהַטּוֹת אֶת הָראשׁ כְּשֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לֶאֱלהִים מִנַּיִן יָבוֹא עֶזְרִי בִּנְיוּ יוֹרְק
אפריל 2009
Street Art By Swoon – New York City 2009
Like this:
2 bloggers like this post.
אִם אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לֶאֱהֹב אוֹתִי אַל תַּרְטִיבִי אוֹתִי אִם אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהַרְגִּיעַ אָז גַּם
אִם אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לָתֵת לִי כְּלוּם אַל תְּפָרְקִי אוֹתִי אַל תּוֹרִידִי אוֹתִי עַל הַבִּרְכַּיִם
אַל תִּפְתְּחִי לִי אֶת הָרֹאשׁ עִם קֶרֶשׁ תְּנִי לִכְתֹּב בְּשֶׁקֶט תְּנִי לִי לִחְיוֹת
Like this:
5 bloggers like this post.
ערב קיץ, אחרון לפני מלחמה, עלינו טומי ואני לרחבת באר המים ברחוב פועלי הרכבת בגבעתיים לשבת על הספסל שאימצתי לי וחברַי. טומי מצץ בעונג מן המקטרת שלו והפליג בסיפוריו. הוא היה חכם ומלומד ולי לא נמצא במה להתגאות. מה היה לי כבר להשמיע חוץ מאשר את הדופק שלי. אז בעיקר הקשבתי.
טומי (סגן דב פורת) נפגע בששת הימים בעת ששימש כקצין מלווה לכתב של ה"לייף" מגזין בחזית הדרום ומת בייסורים בבית חולים.
בעולם תמים אחר פגשתי את יורם ורציתי אותו מיד לעצמי ולא נסתייע. בכל זאת נפגשנו שוב וטיילנו עד גן אברהם לראות את הנוף ולהתנשק ועדיין הייתי לו מוזרה מדי וצעירה מדי ולא מתאימה. חזרתי הביתה. היה קיץ אכלתי ענבים ונתתי ללב שלי לעשות לי את המוות.
יורם פורטנוב נפל בששת הימים מול הר הצופים. מרדכי גילת הקדיש לו את ספרו "הר הצופים". תוסיפו לזה את החתונה שלי ב"אולמי דליה" ברחוב המסגר אז בוודאות 67' הייתה שנה מחורבנת.
******
כבר העלתי את הממואר הזה בעבר. אני מחזיקה רק ממה שאני עושה בעט. עכשיו מחשב. אף פעם לא החזקתי מנרות נשמה. המתים תלויים בנו לזכרון או שיכחה. הוכל'ה של רחל זאב של בתיה ישראל של רחל ושלמה וכמו שנהוג להקים יד לקרובים שניספו בשואה ולחרוט את שמותיהם על מצבות שורדים שחיו ומתו בארץ, יש לי משלי את שלושת חברי הקטנים בני השלוש עד שש שאבא שלהם הרג אותם ואת אימם כשהייתי בגילם ופניהם משיגים אותי עד היום. הם לא היו חיילים הם לא ידעו עדיין קרוא וכתוב הם אפילו לא נולדו כאן הם בקושי הספיקו לחיות. איש לא פוקד את קיברם. לאחד מהשלושה קראו הרצל.
הרישום של פרנץ קפקא
Like this:
בלוגר/ית 1 אהב/ה את זה post.
אחד מתצלומיו של רוברט קאפה בת"א, 1950-1948
פניו של השבוי הפוליטי שיצא חי משביו בסרט הדוקומנטרי לא מניחות לי. עד מהדורת הלילה המרתי אותן בפני שחקן קולנוע שירד מגדולה ועכשיו הוא מדובב דג בסידרה שלא מתרוממת. צריך להתרגל לעובדה שהקולנוע החליף צד וכוכבים עוצרים על אם הדרך רק כי הם רעבים. כוכב כשהוא נופל מגובה כזה לא נשאר ממנו הרבה לכן בין שעמום לרחמים על זרקון אני מעדיפה גשם. כזה גשם שגם מהדורת הלילה לא תתעלם ממנו. פני השבוי הניצול עדיין לא מניחות לי. יש מה ללמוד מאיש שותק שלעולם כבר לא יסמוך על לשונו ושכל הברה נקרעת ממנו בכח כמו מסבתי הלנה שאצלה כל מה שהיה מלפפון זכה להיות מניפה יפנית לפני שהוטבע בלבן קר. הבמאי מכין את השבוי לצילום הבא ומשכיב אותו על עגלה עם הפנים למעלה ועד הכיתוביות הוא יהיה ביער ויראה צמרות עצים על רקע שמיים שלא ראו שמש הרבה זמן ואחרי הסרט העצים יחזרו להיות מיטה שלא נרדמים בה ובאופן כללי מוטב שלא לעסוק בתאורי טבע למי שלא מכיר שמות של ציפורים.
Like this:
5 bloggers like this post.
הִתְאַבַּדְתִּי בְּבִשּׁוּל אִיטִּי אָמְרָה לִיאוֹנַה יָפֶה לָךְ יָרֹק אָמַר בַּעֲלָהּ חָבַשׁ כּוֹבָעוֹ וְיָצָא. מַדּוּעַ אַתָּה מְהַלֵּךְ בָּרְחוֹב כְּשֶׁרַק עוֹרְךָ לְגוּפְךָ שָׁאֲלוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים, אָבֵל אֲנִי, עָנָה הָאִישׁ שֶׁיָּצָא בְּעוֹרוֹ. אִשְׁתִּי הִתְאַבְּדָה בְּבִשּׁוּל אִטִּי כָּל הָעֶרֶב יָשַׁבְתִּי בֵּין בָּאֵי הַקָּפֶה הַמֶּלְצַר לֹא פָּנָה אֵלַי בִּדְּבָרִים אֲנִי לֹא מְזַהֶה אִישׁ בָּרְחוֹב בַּכִּכָּר נִקְלַעְתִּי לַהַפְגָּנָה הִסְתַּבַּכְתִּי עִם נוֹשְׂאֵי הַשְּׁלָטִים לֹא הִשְׂכַּלְתִּי לְהַכִּיר נָשִׁים מִלְּבַד אִשְׁתִּי, כְּבָר אֵינִי בָּטוּחַ אֵיזֶה אָדָם אֲנִי, הָפַכְתִּי לַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי קוֹרֵא וּבְעוֹדִי חַי בְּעוֹרִי הַמַקְשִׁישׁ אִמִּי קְבוּרָה בִּכְנֵסִיָּה מֻתֶּשֶׁת מִלֵּידָה הִיא בָּחֲרָה בַּשְּׁתִיקָה וְהָיְתָה לִקְדוֹשָׁה אִלֶּמֶת
הצילום מתוך http://en.wikipedia.org/wiki/Bernadette_Soubirous
Like this:
4 bloggers like this post.
