מאז שהתחלתי להזדקן הפסקתי לחבב אנשים והתחלתי לאהוב רחובות. אם היה לי הכשרון המתאים הייתי אולי מצליחה לתאר איך כמה חנויות מוארות וזרים גמורים בדרכם לאן שהוא מרגיעים אותי כל כך. אני עוצרת להתבונן ביושבי בית קפה. יש בהם אנשים עם שמחת חיים בעיקר אלה שמזמינים לעצמם גם סלט וגבינות ועיניהם נמלאות עסיס. תענוגותיהם זרים לי. אני שותה ואוכלת בבית. כשאני נרדמת אני יורדת במדרגות ומגיעה לבית של סבתא. היא מתה ולא יכולה לאהוב. פעם היא אהבה אותי ועכשיו אין לה סבלנות. אַת היד החלשה שלי היא הייתה אומרת ומחזיקה בי חזק. סבתא לא קראה ולא כתבה וגם לא בילבלה את המוח לאף אחד. מצד שני כולם החזיקו ממנה והקשיבו למה שהיה לה להגיד. השער של סבתא היה שחור וגלי ונצץ כמו דבש. היא מתה צעירה ומאז אני לא מצליחה להתחמם. לפעמים בלילה אני הופכת לאמי ואני מדמיינת שהיא מביאה לי תה לשולחן הכתיבה. כשאני לא מצליחה להביא את אמא להכין לי משהו לשתות אני מקימה את סבתא. סבתא באה ונשארת לעמוד קצת ואז שואלת למי את כותבת. ועד שאני עונה גם השקר כבר הופך אמת לאמיתה.
Like this:
7 bloggers like this post.
אף אחד לא מחכה למות הוריו כדי להקל עליו לכתוב. לי לא הייתה בעיה כזו. הורי לא קראו אותי מעולם. אחרי שגם אחותי מתה הייתי בטוחה שאיש כבר לא יהרוג אותי בשנתי, מלבדי. אמרתי לעצמי שבי לשלחן ותתחילי לבגוד בכולם. כל מי שכותב מוצא את עצמו מביך מישהו אחר. ולהרגיש לא רצוי בעקבות מה שכתבת זו רק פרשנות. תמיד יש עוד מקום אליו נוכל ללכת ולהזמין כוס קפה. כבר התבוננתי בעצמי כעל אדם זר ולא נפלתי מזה. הייתי רוצה לחיות כך שלנשום ולכתוב תהיה אותה פעולה ללא הטורח להבריש יותר את נוצותי.
Jeffrey T. Larson
Like this:
5 bloggers like this post.
הַגְּרָפִיטִי עַל הַקִיר סוֹמֵךְ לָאַהֲבָה אֶת הַמֻשָּׂג עִנּוּי וְהַסִּינִי מַרְטִיב אֶת שְׂפָתָיו בִּמְתִינוּת ומְגַהֵץ עוֹד חֻלְצָה עִם הַכַּפְתּוֹרִים כְּלַפֵּי מַטָּה בֵּינְתַיִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לוֹ מוּל הָעֵינַיִם וְרַק בּוֹהָה. הוּא בִּכְלָל לא סִינִי הוּא קוֹרֵאָנִי קוֹרְאִים לוֹ קִים שֶׁזֶּה אוֹמֵר בְּאִידִישׁ בּוֹא וְגַם בּוֹאִי אִם פּוֹנִים אֵלַי לְדֻגְמָא כִּי לְכִי תֵּדְעִי לְאֵיזֶה צַד לְהַטּוֹת אֶת הָראשׁ כְּשֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לֶאֱלהִים מִנַּיִן יָבוֹא עֶזְרִי בִּנְיוּ יוֹרְק
אפריל 2009
Street Art By Swoon – New York City 2009
Like this:
2 bloggers like this post.
אִם אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לֶאֱהֹב אוֹתִי אַל תַּרְטִיבִי אוֹתִי אִם אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהַרְגִּיעַ אָז גַּם
אִם אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לָתֵת לִי כְּלוּם אַל תְּפָרְקִי אוֹתִי אַל תּוֹרִידִי אוֹתִי עַל הַבִּרְכַּיִם
אַל תִּפְתְּחִי לִי אֶת הָרֹאשׁ עִם קֶרֶשׁ תְּנִי לִכְתֹּב בְּשֶׁקֶט תְּנִי לִי לִחְיוֹת
Like this:
5 bloggers like this post.
ערב קיץ, אחרון לפני מלחמה, עלינו טומי ואני לרחבת באר המים ברחוב פועלי הרכבת בגבעתיים לשבת על הספסל שאימצתי לי וחברַי. טומי מצץ בעונג מן המקטרת שלו והפליג בסיפוריו. הוא היה חכם ומלומד ולי לא נמצא במה להתגאות. מה היה לי כבר להשמיע חוץ מאשר את הדופק שלי. אז בעיקר הקשבתי.
טומי (סגן דב פורת) נפגע בששת הימים בעת ששימש כקצין מלווה לכתב של ה"לייף" מגזין בחזית הדרום ומת בייסורים בבית חולים.
בעולם תמים אחר פגשתי את יורם ורציתי אותו מיד לעצמי ולא נסתייע. בכל זאת נפגשנו שוב וטיילנו עד גן אברהם לראות את הנוף ולהתנשק ועדיין הייתי לו מוזרה מדי וצעירה מדי ולא מתאימה. חזרתי הביתה. היה קיץ אכלתי ענבים ונתתי ללב שלי לעשות לי את המוות.
יורם פורטנוב נפל בששת הימים מול הר הצופים. מרדכי גילת הקדיש לו את ספרו "הר הצופים". תוסיפו לזה את החתונה שלי ב"אולמי דליה" ברחוב המסגר אז בוודאות 67' הייתה שנה מחורבנת.
******
כבר העלתי את הממואר הזה בעבר. אני מחזיקה רק ממה שאני עושה בעט. עכשיו מחשב. אף פעם לא החזקתי מנרות נשמה. המתים תלויים בנו לזכרון או שיכחה. הוכל'ה של רחל זאב של בתיה ישראל של רחל ושלמה וכמו שנהוג להקים יד לקרובים שניספו בשואה ולחרוט את שמותיהם על מצבות שורדים שחיו ומתו בארץ, יש לי משלי את שלושת חברי הקטנים בני השלוש עד שש שאבא שלהם הרג אותם ואת אימם כשהייתי בגילם ופניהם משיגים אותי עד היום. הם לא היו חיילים הם לא ידעו עדיין קרוא וכתוב הם אפילו לא נולדו כאן הם בקושי הספיקו לחיות. איש לא פוקד את קיברם. לאחד מהשלושה קראו הרצל.
הרישום של פרנץ קפקא
Like this:
בלוגר/ית 1 אהב/ה את זה post.
אחד מתצלומיו של רוברט קאפה בת"א, 1950-1948
פניו של השבוי הפוליטי שיצא חי משביו בסרט הדוקומנטרי לא מניחות לי. עד מהדורת הלילה המרתי אותן בפני שחקן קולנוע שירד מגדולה ועכשיו הוא מדובב דג בסידרה שלא מתרוממת. צריך להתרגל לעובדה שהקולנוע החליף צד וכוכבים עוצרים על אם הדרך רק כי הם רעבים. כוכב כשהוא נופל מגובה כזה לא נשאר ממנו הרבה לכן בין שעמום לרחמים על זרקון אני מעדיפה גשם. כזה גשם שגם מהדורת הלילה לא תתעלם ממנו. פני השבוי הניצול עדיין לא מניחות לי. יש מה ללמוד מאיש שותק שלעולם כבר לא יסמוך על לשונו ושכל הברה נקרעת ממנו בכח כמו מסבתי הלנה שאצלה כל מה שהיה מלפפון זכה להיות מניפה יפנית לפני שהוטבע בלבן קר. הבמאי מכין את השבוי לצילום הבא ומשכיב אותו על עגלה עם הפנים למעלה ועד הכיתוביות הוא יהיה ביער ויראה צמרות עצים על רקע שמיים שלא ראו שמש הרבה זמן ואחרי הסרט העצים יחזרו להיות מיטה שלא נרדמים בה ובאופן כללי מוטב שלא לעסוק בתאורי טבע למי שלא מכיר שמות של ציפורים.
Like this:
5 bloggers like this post.
הִתְאַבַּדְתִּי בְּבִשּׁוּל אִיטִּי אָמְרָה לִיאוֹנַה יָפֶה לָךְ יָרֹק אָמַר בַּעֲלָהּ חָבַשׁ כּוֹבָעוֹ וְיָצָא. מַדּוּעַ אַתָּה מְהַלֵּךְ בָּרְחוֹב כְּשֶׁרַק עוֹרְךָ לְגוּפְךָ שֶׁאֵלּוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים, אָבֵל אֲנִי, עָנָה הָאִישׁ שֶׁיָּצָא בְּעוֹרוֹ. אִשְׁתִּי הִתְאַבְּדָה בְּבִשּׁוּל אִטִּי כָּל הָעֶרֶב יָשַׁבְתִּי בֵּין בָּאֵי הַקָּפֶה הַמֶּלְצַר לֹא פָּנָה אֵלַי בִּדְּבָרִים אֲנִי לֹא מְזַהֶה אִישׁ בָּרְחוֹב בַּכִּכָּר נִקְלַעְתִּי לַהַפְגָּנָה הִסְתַּבַּכְתִּי עִם נוֹשְׂאֵי הַשְּׁלָטִים לֹא הִשְׂכַּלְתִּי לְהַכִּיר נָשִׁים מִלְּבַד אִשְׁתִּי, כְּבָר אֵינִי בָּטוּחַ אֵיזֶה אָדָם אֲנִי, הָפַכְתִּי לַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי קוֹרֵא וּבְעוֹדִי חַי בְּעוֹרִי הַמַקְשִׁישׁ אִמִּי קְבוּרָה בִּכְנֵסִיָּה מֻתֶּשֶׁת מִלֵידָה הִיא בָּחֲרָה בַּשְּׁתִיקָה וְהָיְתָה לִקְדוֹשָּׁה אִלֶּמֶת
Like this:
4 bloggers like this post.
עבדנו בקצוות של אותו מסדרון. לאיש מאתנו לא היתה לוחית על הדלת. הכרנו זה את זה רק בשם פרטי. אני זכיתי בקיטון שיצר מגרעת במסדרון שהיה רוב הזמן ריק כמו אולם לוויות אחרי שכולם התפזרו. אתה ירשת את החדר הגדול שהפך עם השנים מחסן למדפסות וקומקומים ישנים. תמיד אפשר היה למצוא אצלך אומים, ברגים, חוט חשמל למצנם גוסס. והיה האבק. אולי בגלל האבק הציפורים נמנעו מהחדר שלך גם אחרי שהנחת בשבילן גרגרים. בוא ננקה קצת, הצעתי, אני מעדיף לרקוד, גיחכת את עצמך בדרכנו לשתות קפה. עוד נס קפה.
וההמשך כאן
Like this:
5 bloggers like this post.
מה שנפלא בכתיבה כשהיא האמנות שלך שהחיים שלך הם גם הגדר ממול וגם החלון וגם העץ ואת מחליטה על המרחק. אני מתגעגעת לעבר הוא היה מחורבן אבל האמנתי בעתיד.
Barbara Andolsek
Like this:
בלוגר/ית 1 אהב/ה את זה post.
זֶה שׁוּב קָרָה לִי
הִגַּעְתִּי לְלֵב הָעִיר
בְּלִי נְשִׁימָה
לֹא שֶׁהָיִיתִי
חֲנוּקָה
אֲבָל חָשַׁבְתִּי אוּלַי
נִרְקֹד
לֹא נִרְקֹד
נִתְחַבֵּק
לֹא נִתְחַבֵּק
נַחְזִיק יָדַיִם
לֹא נַחְזִיק יָדַיִם
אוּלַי רַק אֶמְדֹּד אוֹתְךָ
עַל בֶּגֶד
כְּמוֹ בֶּגֶד
כְּמוֹ סֵפֶר מַתָּנָה
וְאַחַר כָּךְ אֵלֵךְ
לַעֲשׂוֹת לְזֶה
סוֹף
הַשָּׁבוּעַ
דְּרוֹרָהּ מֵתָה
וְזֶה מַה שֶּׁהִיא עָשְׂתָה
Annalyn
Like this:
3 bloggers like this post.
