הפקה של המשך החיים

%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%99-2עיר תחתית חיפה. וואדי סאליב. לא רחוק מהבית פרחו כלניות. וואדי רושמיה. קפה ישראל. רומנים אוכלים קבב ורוקדים. בית חרושת לקרח. גשר להדר. המאפיה של סבא. הזכרון שותק הצילום מזכיר לי שהיו שם קרבות לפני שהגענו ולא נשארו מדרכות. לא המציאו כלום מאז. תראו את הבגדים. התסרוקת שלה. אמי היפה. ואני בגלל המעיל ההוא מתעבת מעילים. הבלונדינית המתוקה היא בת דודתי. עד היום אני לא מבינה מאיפה היה לניצולים האלה כוחות להרים את ההפקה של המשך החיים. להוליד לעבוד לגדל ילדים.

פורסם בקטגוריה יחידת זמן | כתיבת תגובה

לא דחוף

Mary Sauer1%d7%9c%d7%90-%d7%93%d7%97%d7%95%d7%a3

פורסם בקטגוריה יחידת זמן | 2 תגובות

תדמייני שאת כוכבת ותתרכזי בגיהוץ

philip-lorcaתחשבי לעצמך מה שאת רוצה אבל כשאת מגהצת תהיי מרוכזת ותגידי לעצמך אני מגהצת אני מישרת את הקפלים וכו' מצד שני את כבויה את שונאת לגהץ לישר לקפל וכו' פיליפ לורקה לא במאי סרטים הוא רק מדמיין שהוא מביים סצינה ואם את מגהצת עכשיו תדמייני שאת כוכבת שפיליפ מצלם ועוד מעט תהיה בכורה ואת רק מגהצת לך את השמלה ותודה ליולנדה סילבה גומז שמצילה אותנו מעצמנו וכותבת

Philip Lorca

פורסם בקטגוריה יחידת זמן, פרגמנטים | כתיבת תגובה

יתרון הבדידות

kai-samuels-davis%d7%99%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%91%d7%93%d7%99%d7%93%d7%95%d7%aakai samuels-davis

ניו יורק   2008

תמונה | פורסם ב- מאת | כתיבת תגובה

הכותרת הטובה ביותר היא זו ששכחתי

הכותרת הטובה ביותר
כשאני כותבת אני מאבדת תחושה בכפות הרגליים. אני לא מזהה סכנה ולא נוגעת ברצפה. מזל גדול. אמי לא אהבה לצאת בערב ושנאה קולנוע על כן הפך אותי אבי לחצי כרטיס שלו והיה מוציא אותי מהמטה של אימא וגורר אותי לראות סרטים בהצגה ראשונה והבכי שלי היה משאיר אותה אדישה. נשארתי בחיים רק כי זה לא הרג אותי וכבר ידעתי איך לצאת מהגוף ולהביט סביבי וחשבתי לעצמי שאני רואה דברים איומים והיה לי וגם לאימא פחד מוות עם ריח שרוף והיות שעוד לא השתמשו במילה סטייה ולא שמעתי שדברים כאלה קרו למישהו אחר אז חשבתי שרק לי יש עסק עם משוגעים.

בת חמש כנראה כבר הבנתי משהו שלמדתי לקרא לו שנים אחר כך תשוקה וייאוש וכשראיתי את "נעליים אדומות" הייתי כבר רוויה ובשלה לקלוט את הקונפליקט בנפשה של הבלרינה בין אהבה וקריירה והפתרון כאילו נשאב מן העתיד מבית מדרשו של הבמאי לארס פון טרייר, בעצמו נצלן גדול של דמויות נשיות בסרטים שלו ובסצנה שלקחתי לכל החיים הבלרינה השליכה עצמה מהגזוזטרה וריסקה את גופה למוות אבל לא לפני שהניחה בקפדנות את נעלי הבלט הקטנות והחוטאות על מעקה הגזוזטרה. סדר צריך להיות.

עם הזמן נעשיתי נרקומנית של סבל והלכתי לראות מכל הבא ליד סרטים שמביימים גברים על נשים שמשתגעות בפרוורים ומתות בחדר לידה או בזנות או מאהבה מתחת לפסי רכבת וגם משחפת עם קמליות.

בעקבות מעבר לעיר יפה ונוראה שלא הכרתי בה איש ולא מצאתי עם מי לדבר התחלתי להתפזר ולקיים סוג של דיאלוג עם אינגמר ברגמן והסרטים המופרעים שלו. אבל מהר מאד ואחרי נפילה לבור חרא של פזוליני ב"אקטונה" חזרתי לחיים בסרטים של פליני והלכתי ברחובות העיר ולא הבנתי למה כל כך קר ולמה ירושלים דומה לרמלה ולמה לי יש חיים שלא דומים לכלום והתמכרתי לסרטים וכל מה שאני יודעת על עצמי כאישה למדתי מבמאים גברים ויצא שאני מתייחסת לחוויית האהבה כאל מדרון בן שלושים ותשע מדרגות בלילה חשוך סחוף רוחות וגשם ואני עדיין מכורה בעיקר לסרטים נידחים .

וכך מה שהתחיל כמעשה בכפייה הפך לחיי הסודיים ושל עוד חמש נשים זרות באולם חשוך בין שתיים עשרה לשתיים בצהריים בלב תל אביב.

 

פורסם ב 04/02/2009 ונערך מחדש

פורסם בקטגוריה פרגמנטים | 2 תגובות

תראו כמה מושלמת זו בלי הראש

כתבתי כמה שורות שהביכו אפילו את עצמי בנושא הציור ההוא שבגללו מישהו התפטר ומישהו התחנף ומישהו הוכיח שכשרונו דל על כן החלטתי למחוק ובמקום זה לשים ארמני. תראו כמה מושלמת זו בלי הראש.

ארמני

פורסם בקטגוריה Uncategorized, אקטואליה | תגובה אחת

גוף. הלוואי יכולתי לכתוב טקסטים קרים

הלוואי יכולתי לכתוב טקסטים "קרים" כאלה שלא דבוקים לעור כי אז לא הייתי חשה מבוכה כשהם מתקבצים לעריכה. ורק על תחושת העלבון שבדיקטטורה הזוחלת כאן אני לא מתגברת. ככה הרגשתי בכל פעם כשבילדותי ספגתי מכות ולא הבנתי למה.

גוף

 

פורסם בקטגוריה חישוקים | 2 תגובות