בין כלום ומוסיקה קלאסית

את קמה באמצע הלילה מתוך הסיוטים שלך וחושבת שהעולם אוהב משוררות מתות אם תתפללי חזק תהיה לך חנייה ליד הבית לא דחוף להיות נואשת את כבר לא לקפה אבל את מורעבת ואז נופל עליך מישהו שאת לא באה לו טוב, כמו שאומרים, ומוציא אותך רע, כמו שאומרים, ומה את יכולה לעשות עם זה כלום אז את חוזרת לישון ואת בצום ועושה בדיקות וכל העמוד יוצא עם אדומים אז נעשה לך שחור בעיניים ויום אחרי הבחירות את הולכת לרופאה הכי יפה במזרח התיכון והיא אומרת שולמית יש לך כל כך הרבה אדומים כן אני עונה לה זה כל האדומים שהצביעו עלי ולא הלכו להצביע בבחירות ואני אומרת לה מותק תשתי ותאכלי ותנוחי את ניראת עייפה וזה כי אני אוהבת אהבת נפש את הרופאה שלי ואני הולכת לטייל ברחוב ודואגת זה המקצוע הכי לא מתגמל בעולם אבל זה מה שאני עושה הכי טוב ממולאים ודאגה ושלא תאמינו למי שמשמיצה את עצמה זה לא ברצינות זה בעיקר מהרגל. ועוד משהו. אני לא מבינה בכלום ובמוסיקה קלאסית ואני מתלבטת במי לבחור אז אשאיר את זה ככה ואמשיך להנות משניהם. ואל תבינו אותי לא נכון, כמו שאומרים.ת קמה באמצע הלילה מתוך הסיוטים שלך וחושבת שהעולם אוהב משוררות מתות אם תתפללי חזק תהיה לך חנייה ליד הבית לא דחוף להיות נואשת את כבר לא לקפה אבל את מורעבת ואז נופל עליך מישהו שאת לא באה לו טוב, כמו שאומרים, ומוציא אותך רע, כמו שאומרים, ומה את יכולה לעשות עם זה כלום אז את חוזרת לישון ואת בצום ועושה בדיקות וכל העמוד יוצא עם אדומים אז נעשה לך שחור בעיניים ויום אחרי הבחירות את הולכת לרופאה הכי יפה במזרח התיכון והיא אומרת שולמית יש לך כל כך הרבה אדומים כן אני עונה לה זה כל האדומים שהצביעו עלי ולא הלכו להצביע בבחירות ואני אומרת לה מותק תשתי ותאכלי ותנוחי את ניראת עייפה וזה כי אני אוהבת אהבת נפש את הרופאה שלי ואני הולכת לטייל ברחוב ודואגת זה המקצוע הכי לא מתגמל בעולם אבל זה מה שאני עושה הכי טוב ממולאים ודאגה ושלא תאמינו למי שמשמיצה את עצמה זה לא ברצינות זה בעיקר מהרגל. ועוד משהו. אני לא מבינה בכלום ובמוסיקה קלאסית ואני מתלבטת במי לבחור אז אשאיר את זה ככה ואמשיך להנות משניהם ואל תבינו אותי לא נכון, כמו שאומרים.

(חלק מהשורות כבר שימשו אותי בחלק מהשירים. חשבתי שאם זה שלי אז זה שלי)
פורסם בקטגוריה המילים

עכשיו באלכסון

קָרָאתִי סִפּוּר קָצָר עַל אִשָּׁה שֶׁנִּסְּתָה לְהִתְאַבֵּד פַּעֲמַיִם. לִי הָיוּ תָּכְנִיּוֹת אֲחֵרוֹת לָעֶרֶב. סִכַּמְתִּי אוֹתָן וְנִרְדַּמְתִּי.

שורת פתיחה  מתוך "מברלין לדובאי עם סוכריות כדאי". אחד מעשרה טקסטים מתוך ספרי  שנבחרו על ידי העורך יורם מלצר מתפרסמים עכשיו  באלכסון

http://bit.ly/3adyYhg

פורסם בקטגוריה המילים

למראה הנאהבים

ידיעות אחרונות   26.02.2020

תמונה | פורסם ב- מאת

סתימה זמנית

אני שותה אתו קפה כשהוא מעשן במטבח הקטן בקליניקה שלו ומספרת לו מעשיות שהעור שלי כבר לא נקרע מהן והאיש מבעבע כמו יותר מדי חלב על נשים וכעס. היום הוא התחיל את השיחה שלנו על בת הזוג שלו. בת זוג, אמרתי, איזו בת זוג, זו שניקתה אחריה ויצאה עם המגב והמטאטא שלך. יותר גרוע הוא אמר, היא לקחה אתה גם את האטבים. אני עוד אעשה ממך צחוק בסיפור שאכתוב, אמרתי. אני מוכן הוא אמר נראה אותך תכתבי ואז ברחתי לשאלה אם הוא אוהב עוגת גזר אבל איזה רופא שיניים אוהב עוגת גזר בטעם ציפורן כמו שיש בסתימה ארעית ועוד ספרתי לו על איזה מנוח ששכבתי אתו פעם ועם אחר שעוד סוחב שגם אתו שכבתי ושניהם מוכשרים ומנוולים בדרכם וראיתי שכדרך הגברים הסיפור הזה מגרה אותו והוא מוצא בו עניין וחדלתי. את בטח היית נורא יפה, אמר, כן ברור נורא יפה והוספתי עוד איזה עוד פרט שולי והוא שאל למה את לא כותבת רומן ואני אמרתי למה לי אם אני יכולה לגמור הכול בארבע שורות וליותר מזה אצטרך לבלוע שקית ריטלין. אם הטקסט מוכר לכם זה מפני שמהקטע הזה תפרתי  שירים.

פורסם בקטגוריה המילים

פספרטו

Alessandro Taiana

פורסם בקטגוריה המילים

קרה כמו מבט

 

 

 

פורסם בקטגוריה המילים

תשמרי בבטן

ניתן לקרא גם באתר אלכסון

מוזס הכין אותי לדרך הארוכה שתוביל אותי לעיר שספרו לי עליה שהיא לבנה ואני ישר נזכרתי בטירה הכלואה בכדור השלג של דודה טוני. היו לי תכניות חשבתי לרחף והיה לי רק את מוזס שכינה אותי דרייפוס הקטנה מאז שהוריי בחרו בשבילי מקצוע שיעמיד אותם על הרגליים. יקרה לך נס הבטיח מוזס ונס לא אירע והפכתי מילדה לסתם נמלה מצויה. זיכרונות מרעילים תכתבי תשכחי יאמר לי מוזס ברבות הימים.

בת שלוש עשרה נשלחתי ללמוד מקצוע בתל אביב. לקחתי שקית בתוכה שמתי מסרק ומספריים גלגלי שיער וסיכות בגדלים שונים ועליתי לאוטובוס. כשהגעתי לאלנבי נתקפתי בהלה ומיהרתי להיכנס לחדר המדרגות וישר נבלעתי ב"בית הספר למקצוע הַסַּפָּרוּת". לא הכרתי איש כולם היו מבוגרים ממני ברחתי למרפסת ובהיתי ברחוב וכשבאה הלקוחה הראשונה שהצטרכתי לחפוף לה רציתי לגלגל אותה בשטיח ולברוח אבל התרגלתי וכשלא חלמתי בהקיץ התאהבתי בקינג ג'ורג' רחוב ההליכה והשקמים ושתי הקונדיטוריות הצמודות זו ליד זו מול רחוב מרכז בעלי מלאכה. אחרי פרק זמן העזתי לצאת ולטייל והגעתי עד חוף הים ועד אליו למדתי שיש בית קולנוע בשם סטודיו ובתי קפה וחנויות יפות וגם חנויות אפלות שרק הצצתי לעברן וכבר הרחתי מהן מזימות ועשיתי תנועות קטנות כדי לא לבלוט ופעם אפילו התקרבתי כדי נגיעה לבניין האופרה שניהלה אדיס דה פיליפ. גם לי היה קול יפה וחלמתי להיות זמרת ולא ידעתי איך לעשות שזה יקרה ומוזס אמר שֶׁסַפָּר באופרה אפשר להיות רק אם נולדים בסביליה.

נחשבתי לילדה טובה כל זמן שנזהרתי מפני כל מה שעלול היה להביך את הורי. תשמרי בבטן, היו מזהירים אותי. אז שמרתי. על השרשור שבתוכי שמרתי. הורי חשבו שהתולעת תשגע אותי אבל לדעתי אם זה מה שיקרה הם יהיו הסיבה. יום אחד הם קראו בעיתון שהשרשור עלול להרוג אם הוא מגיע למוח של מי שהתולעת תפסה תחת בבטן שלו. בכל מובן השורה הזו מדויקת. אותי שעשע לראות אותם מאפירים מדאגה. לא היה לי מה להגיד. לא הבנתי איך הגוף עובד ולא החזקתי מהורי חכמים יותר ממני ואם אני לא אשמה ולא מכים אותי מה אכפת שהתולעת עולה למוח. לא שיתפתי איש בשרשור. הוא היה שלי. עליו שתקתי ועליו רציתי לכתוב. מוזס אמר שכל אחד שרוצה להתחיל לכתוב חושב שהוא חצי קפקא ומילא לי את הראש בסיפור מעשה שנקרא "הגלגול". דרעק המוזס הזה. הבנתי שאין סיכוי אם אני לא רוצה לעשות מעצמי צחוק. הייתי רק ילדה ועל מה כבר היה לי לכתוב.

אין דבר שהפחיד את הוריי יותר מאנשים שהשתגעו. הם עשו לפחד עלייה מאירופה והשרישו אותו בארץ ואחרי שקראו ב"לעצטא נייס" כתבה שהגיעה מתורגמת לאידיש במברק מניו יורק הם התחילו לחפש בית חולים שימשוך לי את השרשור מהגוף ומצאו בתל אביב בקרן הרחובות גרוזנבג ומוהליבר בית חולים פרטי בשם דנציגר.

אל הדנציגר הזה אגיע עם אמי בערב אחרי יום עבודה ונסיעה של שעה באוטובוס. על המדרגות הרחבות שנוצקו במרכז הבניין המפואר תקביל את פני קטנה וזריזה אחות ויטה. לא ממש קראו לה ויטה אבל אותם ימים כל אחות הייתה בעיני אחות ויטה כמו זו שהמליצה לאמי להיניק גורי כלבים כדי לנקות את הזיהום שהכילו שדיה אחרי לידת אחותי ואני רק מלשמוע את זה רציתי למות כי ידעתי כמה אמי פחדה מכלבים בגלל המלחמה והגרמנים אבל עם מה שאחות ויטה אמרה לעשות השלימו כולם.

בבית החולים יועד לי בקומה העליונה חדר עם מרפסת שם אשב מול חלונות גדולים עזובה לנפשי על "הכיסא הגבוה" עם החור שמותאם לסיר ואחרבן בפרטיות ואמי תשלם על העונג בכסף שעבדנו עליו קשה ומהחלון שיהיה שלי אראה את הרחוב ויאמרו לי שמי שמקבל את החדר האחורי רואה עץ ואת הסטודיו של הבן של הרופא שרק בעוד עשרים שנה אדע שהבן הזה הוא הפסל יצחק דנציגר איש יפה תואר שייהרג בתאונה וכשאשמע אבכה.

מעולם לא טיילתי בגן ההוא. או שמא כן. לא הייתה לי שליטה על דמיונות וכשהציצו בי הכחשתי אותם. אמי הלכה. לבית חולים לא היה ריח. אחות ויטה הייתה מתוקה. עליתי לקומה העליונה. מעלית האוכל העלתה עבורי צלחת ושתי צלוחיות. כדורים מלח אנגלי ודג מלוח. לבלוע הכול וללעוס הדג מלוח אמרה אחות ויטה. עשיתי כדבריה ונרדמתי בשלווה. בשש בבוקר שוב עלתה מעלית עם צלחת וצלוחיות ובעשר שוב ואחר כך התיישבתי על "הכיסא הגבוה" והתחלתי לעבוד בשביל אחות ויטה שתהיה מרוצה. צהריים יפים תל אביב נחה על הגב ואני מטר משפת הים מקללת את משטר הצנע שהנהיג דב יוסף בראשית שנות החמישים ושהביא עלי את הצרה הזו בקונסרבים מאמריקה והלוואי הייתי עכשיו תלמידה שמהתלת בבנים מתאכזרת לבנות ומתאהבת במורה למתמטיקה ולא יושבת על סיר ומחרבנת עצמי עד עילפון לבד על מרפסת שמש בתל אביב הקטנה לשמחת אחות ויטה שעוד מעט תעלה ותבוא ותנבור בסיר הלכה למעשה עד שתצווח בחדווה "הראש יצא" והמעלית תעלה עבורי ארוחת צהריים צלחת מרק עם אטריות כמעט כמו אלה שצמחו אצלי בבטן ושרק לפני שעה קלה נפטרתי מהן ואחות ויטה תאמר שככה צריך וזה מקובל ותאכלי ילדה ותתקלחי ותשני צהריים את עכשיו בריאה והכל טוּב לך.

ובאמת הרגשתי טוב, "הבראתי" ומעכשיו ודאי אוכל פחות כי תמיד אמרו עלי "זאת אוכלת כמו שתיים כי התולעת אוכלת אותה" וזה לא היה הדבר הכי גרוע ששמעתי ומוזס צודק כשהוא אומר שאני ברת מזל כי מאיפה שבאתי ולאן שאני הולכת הולכים בעקבותיי דיבורים משונים.

כשהשמש שקעה ראיתי את אמי עולה במדרגות ולבי נמלא צער כי הייתי בנעימים ובקשתי לעצמי עוד לילה בחדר משלי תחת ידה הרחומה של אחות ויטה שגם היא כבר חיבבה אותי וכמוני הופתעה כשבאו לאסוף אותי ואמרה שלא מקובל לשחרר חולים לעת ערב והתביישתי באמי שבקשה לחסוך כמה לירות ויצאנו בחיפזון.

השעה כבר הייתה קרובה לשמונה. החנויות היו סגורות והסמטאות עמדו בשיממונן. אמי הייתה אחרי יום עבודה, נראתה עייפה ולא חיכיתי שתפנה אלי בדברים. לא היה ממנהגה לשאול, היא לא רצתה לדעת, די היה לה שהיא אמי, היא לא עודדה קרבה ולא הייתה טובה או רעה ואני לא הכרתי אימהוּת אחרת. מדנציגר עד לתחנת האוטובוס בקינג ג'ורג' הלכנו זו לצד זו בשתיקה. לו חייתה, סבתי הייתה וודאי אומרת לאמי שדבר לא היה נגרע מכבודה אם הייתה פונה בדברים לילדה שהולכת לצידה.

הסיפור נכתב עבור אסופת הסיפורים "זיכרונות ילדות מתל אביב", בהוצאת פטל סיפורים שהיו. "זיכרונות ילדות מתל אביב" היא אסופת רשומות אישיות של טובי הכותבים, על חוויות ילדות בעיר הגדולה. זיכרונות ילדות מתל אביב" לא יימכר בחנויות אלא רק במכירה מוקדמת באתר הד-סטארט.
פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

טיוטה אחרי מלחמה

כל מלחמה לקחה אותי לעיר אחרת והמלחמה ההיא הורידה אותי ברחוב שאוֹלה בעיר ירושלים שם בהפסקת צהריים ביום עבודה נאה הלך בעקבותיי בדרך קינג ג'ורג'  קריין ידוע והיות ועבדתי אותם ימים אצל אוחיון בסלון המלכים וכבר איחרתי, מיהרתי לחדר האחורי לשים עלי את הסינר וכשיצאתי מצאתי את הקריין עומד בפתח הסלון נאה כפי שהיה אותם ימים ובידו ורד. בת תשע עשרה וכזה עוד לא היה לי יצאתי אליו כחנה 'לה לפני שהכתימה את שמלת השבת שלה ולמחרת נפגשנו על ההר שם עמד ביתו והקשבתי לקולו הנעים שעה ויותר על כוס תה התגאה באשתו המשוררת וליטף את זרועי ואני במה היה לי להתגאות אותם ימים כל נגיעה בחיים מילאה אותי ייאוש ושעמום. העיר שיגעה אותי דוקטור הירש  בישל לי את המוח בחדרו המחומם יתר על המידה אוחיון התעלל בעובדות שלו והיות והייתי נזירה נסתרת חסכתי תענוג גם ממה שהכנסתי לפה והחזקתי את עצמי על חומוס ומעט ירקות וזה שלידי נואש משהו שאל אם אני רוצה להכיר קריין צעיר בשם דן כנר ואני לא רציתי אלא להשיב את הקריין לאשתו ואת העיר שהרים סביב לה לשחרר מנוכחותי.

"כל מלחמה לקחה אותי לעיר אחרת" שיר שלי שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים ופורסם לפני מלחמת יום כיפור בספר "יבשת שבורה".

פורסם בקטגוריה המילים

גוף שסומן כחלודה

שולמית אפפל צילום: גל חרמוני

7 לילות • 21.01.2020

גוף שסומן כחלודה

שולמית אפפל מתגלה בכל כוחה וייחודה בספרה החדש 'זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים'

אלי הירש

זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים // שולמית אפפל – פטל – 97 עמודים

משוררים מכל הדורות האמינו, או העמידו פנים שהם מאמינים, שיופיה של שירתם יעניק לה ולהם חיי נצח בזיכרון התרבותי, שבתוכו ולמענו הם כתבו. גישתה של שולמית אפפל לסוגיית הזיכרון והשִׁכחה שונה במקצת. במקום על יופי ונצח, שתי תופעות יומרניות כל כך, אפפל מעדיפה לחשוב ולכתוב על מציאות הרבה יותר נוקשה ומוחשית – לא על שגב ואלמוות, אלא על שרידות והישרדות בחיים האלה ובעולם הזה. מצד אחד היא כותבת על שרידותה שלה, הן כאישה והן כמשוררת, ומצד שני על שרידותם יוצאת הדופן של שיריה, קודם כל בחייה אבל אולי גם מעבר להם. והשרידות הכפולה הזאת מתגלה ביצירתה בכל כוחה וייחודה, גם אם המשוררת נאלצת לשלם תמורתה במטבע קשה של מבוכה, בושה ועלבון.

לשרידות הזאת, שאפפל מרבה לחקור בספרה החדש, 'זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים', יש מסורת כואבת במיוחד: הוריה של אפפל היו שורדי שואה, ותחת חסותם התחילו גם חיי השרידות שלה. קודם כל היה עליה לשרוד איכשהו את ילדותה, אלא שהיא לא הסתפקה בשרידות פשוטה, והפכה כבר אז, בשלהי ילדותה, למשוררת – את ספרה הראשון פירסמה בהוצאת 'עכשיו' ב־1965, כשהייתה בת 17 בלבד, ואפשר רק לשער לאילו פעלולי הישרדות היא נדרשה כדי שיתאפשר לה ההישג המרשים הזה. ואז, אחרי שהפכה מילדה שורדת למשוררת שורדת, גילתה שעליה לשרוד גם את שאר המכות שהחיים יודעים להנחית, מכות שגרמו לה, בין השאר, להיעלם אל תוך אלם משוררי ארוך שנמשך קרוב לשנות דור. גם את האלם הזה היא שרדה, ושוב, הגיחה מתוכו חזקה מתמיד, עם שירים חדשים, איומים ומופלאים, שהפכו אותה לאחת המשוררות הישראליות המשמעותיות ביותר בעשור האחרון ובכלל.

התמודדות עם חיים אלימים הופכת עד מהרה להתמודדות נוספת, קשה לא פחות, עם מסכת של זיכרונות אלימים. ובהתמודדות של אפפל יש תמיד וירטואוזיות משוררית מסחררת. הכישרון המיוחד שלה להעלים – ממש כמו קוסמת – זיכרון רע אחד לטובת זיכרון רע אחר, ולפעמים סדרה שלמה של זיכרונות רעים לטובת סדרה חליפית, מחרידה לא פחות, ולשרטט תוך כדי כך מסלול של חיים מלאים כביכול, שלמים כביכול, מרובי משמעות ותנועה, הוא מפליא ממש. שוב ושוב מתרחשות בשירים קפיצות בין מישורים שונים של התודעה, השפה, הזיכרון, כמו הקפיצה מהמילים המגומגמות אל תוך הגוף הנקרע בשיר 'זהב וחלודה': "שירים הם לא כלים בכיור ולא מכפלת לתפור/ ואני עדיין ניגשת לשורות שגמגמתי בהן כאילו/ תקפו אותי צירים בעקבות אונס ומכניסה יד/ שעושה את העבודה ומונה את האצבעות/ כאילו היו זהב ולא גוף שסומן כחלודה".

שירי שרידות הם קודם כל שירים על מוות, הרבה מוות, וזה תמיד מותם של אחרים, כי שרידות היא בראש ובראשונה הכורח הזה: לחוות את מותו של הזולת כדי לשאת את זיכרון חייו הנעלבים והנעלמים. אבל לא רק את זיכרון חייו של הזולת על השורדת לשאת, אלא גם את זיכרון חייה שלה. וזוהי אולי החוויה המזעזעת ביותר שמלווה את הקריאה בספר, אם כי גם המפעימה ביותר, כי היא רומזת לצל של נחמה: ההבנה שהמשוררת לא יכולה ואולי גם לא רוצה להתנתק מזיכרונותיה, רעים ככל שיהיו, שלפעמים היא אפילו מוצאת את עצמה מתגעגעת אליהם, אולי משום שאלה הזיכרונות היחידים שהיא יכולה להתכחש אליהם במאמצי ההישרדות שלה כמשוררת, היחידים שהיא יכולה לנסות להחליף בזיכרונות אחרים – זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים, למשל: זיכרונות מרים לא פחות אך זרים ובדויים, ששרדו והיו שירים. •

http://bit.ly/38BZnoc

 

 

 

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

ארוחת ערב עם חברים

http://bit.ly/2RuVN8q

כל קשר בין השמות והמאורעות בספר "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים"
לבין המציאות מקריים בהחלט

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה