ארכיון רשומות מאת: שולמית אפפל

משתי התנסויות אין עדים להביא

כְּשֶׁתָּנִיחִי מֵאֲחוֹרַיִךְ אֶת הַוְּרִיד הַפָּתוּחַ הַמּוּשָׁט לִרְוָחָה וְתַּעַבְרִי הָלְאָה לָרִיב עִם כֻּלָּם מַיִם יַחְשְׂפוּ אֶת שָׁרְשֵׁי הַפְּרָחִים שֶׁל נָזִיר מִלְחָמָה שֶׁכָּמוֹךְ בַּעֲבַר הֵבַנְתְּ מַשֶּׁהוּ בְּמִינִיּוּת הִתְנַסֵּית בִּשְׁתִיקָה הִצְטַיַּנְתְּ בִּבְדִידוּת מִשְּׁתֵּי הִתְנַסֻּיּוֹת אֵין עֵדִים לְהָבִיא

פורסם בקטגוריה המילים | תגובה אחת

מחלת הצעקות

הוא שוכב בבית חולים. למחלה שלו קוראים בירגר על שם הרופא ליאו בירגר. בית החולים על הכרמל. אני לא יודעת באיזה אוטובוס נוסעים ואני שואלת אנשים בתחנה. אני באה לבד. בית החולים צבוע לבן ושתי אחיות שיוצאות לעשן מכניסות אותי … להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

אם תאהבי את עצמך תבוא ציפור ותרגישי בחיים כמו פתח תקווה

בצילום הנסיך הארי בחולצה מספר 1. צילמה מאיה קלדרון

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

מדרש הגוף

אֶלֶף פַּעַם קָשְׁתָה עָלַי יְרוּשָׁלַים צְפַנְיָה רְחוֹב חֲרֵדִי מָשַׁח בְּחֶלְבּוֹנִים הִתְפַּזַּרְתִּי הִתְפַּזַּרְתִּי הֵגַבְתִּי לְחוֹם נִבְעַלְתִּי בַּחָצֵר נִבְעַלְתִּי בִּישִׁיבָּה נַעֲמָה הַזָּרוּת מָתְקָה כַּנְשִׁימָה רַק זְמִירוֹת שֶׁל מַעְלָה קְרָעוּנִי כְּבָרָק הַגוּף מִנְיַן שְׁקֵדִים טוֹבִים הַשְּׁאָר לְכַפָּרָה       "התרה" 87'

פורסם בקטגוריה התרה | כתיבת תגובה

La strada

זָר שֶׁדּוֹמֶה לְצֶ'ה וְכָמוֹהוּ יְעֵלָם בְּקָרוֹב מְחַבֵּק אוֹתִי בִּנְדִיבוּת. בֵּינְתַיִם הוּא הִצְטָרֵף לְפֶרֶק חָדָשׁ לִקְרַאת סוֹף הָעוֹנָה. הִתְמַכַּרְתִּי. אֵין כְּבָר לְשֵׁם מָה לְהֵרָדֵם. גַּם אִם לֹא אֶחְזֹר לָרְחוֹב שֶׁל פֶלִינִי יָשִׁיבוּ הַסְדָּרוֹת אֶת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁנָּטְשׁוּ  

פורסם בקטגוריה המילים | כתיבת תגובה

מעשה שהיה בעיר נדחת בארץ זרה

דַמְיְנִי שֶׁאַתְּ שָׁטָה בְּחֶלְבּוֹן / שֶׁאַתְּ מִתְהַוָּה / שֶׁעֵינַיִךְ נוֹצָרוֹת / שֶׁעוֹד לֹא נִרְאָה יֹפִי כָּזֶה תַּקְשִׁיבִי, תְּדַמְיְנִי / תִּשְׂרְדִי שעת ילדה הוליד את יבשת שבורה שהוליד את מרחק שהוליד את חישוקים שהוליד את התרה שהוליד את פחות מאמת אין … להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אקטואליה | כתיבת תגובה

גבר שמש וצחוק

אַחֲרֵי הַקְּבִיעָה שֶׁחָסַרְתִּי גֶּבֶר שֶׁמֶשׁ וּצְחוֹק אֵיזֶה דָּבָר יָכֹלְתִּי לוֹמַר בְּלִי לִגְרֹעַ מִכְּבוֹדֵנוּ וְאֵיזֶה דָּבָר יָכֹלְתִּי לְהָסִיר שֶׁהוּא לֹא בֶּגֶד וְסִימָנֵי רְחוֹב. רוֹצָה לוֹמַר נַסֵּה אוֹתִי פַּעַם אַחֶרֶת     "חישוקים" ספרית פועלים 1987

פורסם בקטגוריה חישוקים | כתיבת תגובה