בקצה החוט נדקרנו מאותה המחט

פעם הבטיחו לי משהו מאז בכל יום שישי בבוקר אני עומדת על קצות האצבעות ועושה הערכת מצב. בשכונת בורוכוב בגבעתיים היה בית קולנוע שנגע בתפוזים שנשרו מן העצים ונרקבו על האדמה ולי יש מאז דברים גרועים יותר שרודפים אותי חוץ מהריח הזה . לבית הקולנוע הגיעו אנשים מהסביבה וגם אני. לא זוכרת אם קניתי כרטיס הייתי בת תשע וחמקתי פנימה מאחורי כיסא הגלגלים של השכן. כסף הרי לא היה לי אבי היה חולה אמי לא עבדה ורק חיפשה דרך לברוח מהפרדס שהתחכך בחרדות שלה היא הרי הייתה עירונית אדוקה ויערות אוקראינה הספיקו לה חוץ מזה היא פחדה מכלבים והיו שם הרבה כאלה כל תזוזה שלה ביומיום משכה חוט שמשך את העבר להווה ובקצה החוט נדקרנו מאותה מחט. אז ברחתי לקולנוע והתאהבתי בקולנוע ההודי ולקח עוד כמה שנים עד שהתאהבתי בקולנוע האיטלקי ובצרפתי ובשוודי שעשה לי דיכאון שזה כבר הרגיש לי כמו בבית ובינתיים עברנו דירה עקרו את הפרדס והחריבו את קולנוע

פוסט זה פורסם בקטגוריה המילים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s