אני קוראת שוב את הביוגרפיה "לטרנה מאגיקה" של אינגמר ברגמן. הייתה לו כנראה בחילה קיומית כי בעמודים הראשונים הוא מקיא הרבה אבא שלו תוקע את הרגל בסיר לילה ברגמן הצעיר מנסה להרוג את אחותו התינוקת וכשאחיו חולה הוא מקווה שימות. נדמה לי שבהמשך הוא גם יכתוב שהוא שונא את אביו לעומת אימו שבעצת רופא המשפחה תשמר מפני הילד בשל רגשנותו ותישאר אהובה ובלתי מושגת. אימהות הן לעיתים קרובות הכאב שמלווה כל יוצר. אצל ברגמן זה מומחש ממש. הוא מהלל ומעניש נשים וקמו לו יורשי שנאה שעושים קולנוע. הספר תורגם בידי רות שפירא וראה אור בעם עובד בשנת 1991. תקראו את הספר הוא מעניין גם בפעם השנייה.
עוד מעט יעלה אור יום / שולמית אפפל
עוד מעט יעלה אור יום מייחסים לעובדה הזו תכונות של גאולה ומתפללים לזה ולפעמים מתחילים במשפט כזה פרק חדש בספר ונתקעים ואז יוצאים לרחוב ומחפשים מעט צל וזרות כדי להמיס עצמנו מול זר שפוגשים למרות שאנחנו כבר יודעים שאנשים הם לא כפי שנדמה לנו ושנות דור לא יספיקו לנו לוודא תכונות שאנו מייחסים לאחרים ואל תציפי את החדרים בדמעות הוא תמיד משפט לשבור מישהי לא כמו התחינה בקולו כשהוא אומר אל תשעני על המעקה כשהוא לא מתכוון לזה. בשפתנו יש זכר ונקבה אבל אתם יכולים להחליף זהויות למה שמתאים לכם. מישהי שחשבתי שאני מכירה אותה שאלה אותי פעם אם חזרתי לכתוב אותם ימים לא כתבתי ואמרתי שלא לא חזרתי לכתוב ואין לי בליבי דבר לומר ואז היא נעלמה. לימים מצאתי שהבן שלה נכלא בעוון רצח והיא לא עמדה בזה והתאבדה. מיד הצטערתי שלא אמרתי לה שחזרתי לכתוב. זה אולי היה מדביק אותה אלי אם בימים קשים הייתה מתנחמת בקטע מסיפור שהייתי מעתיקה למענה מספר שהיא לא קראה אבל לא עשיתי דבר וכעבור זמן שמעתי שהיא מתה כי לא הצלחתי להציל אותה מעצמה וגם את הנרצח מידי בנה לא הצלתי ושניים משלושה כבר לא יראו אור יום, כמו שאומרים.
שולמית אפפל | Shulamit Apfel 