זה היה יום

זה היה יום שאם רוצים להמשיך לחיות חייבים לכתוב בשביל לזכור כדי לשכוח. קשה לנשום. קשה לקרא. אסון בסדר גודל מקראי עקר אותנו מחיינו כאילו היינו יבלית. בספר שייכתב אחרינו נהיה לא יותר מפסוק אחד בינתיים אנחנו כאן וישנו האני וישנם אנחנו בזרות ובקרבה. אותי כידוע וכרגיל מרגיע רדיו שוויץ ציורים ומקומות מן הזיכרון ומה שעולה בידי להפיק מהמחשב. כל השאר אני ממציאה וחולמת שם למדתי איך להתפצל ולהתחבר ולא לזהות את האני ומאחר ופחד מתעתע בי אני ממהרת לחזור לעצמי שם אני שלמה כשאף אחד לא מחכה לי.

édouard vuillard 1868-1940

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה המילים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.