קראתי סיפור קצר על אישה שניסתה להתאבד פעמיים. לי היו תוכניות אחרות לערב. סיכמתי אותן ונרדמתי . בבוקר קמתי כרגיל וראיתי מהחלון שאף אחד לא קפא בלילה גם לא השלג על המדרכות. הדמיון תומך אותי במציאות וחברתי ז'ושה חזרה להיות ילדה קטנה בארץ חדשה והשתלטה על השפה בחריצות כאילו שגילתה מגפה שיש להדביר וּבִצָּה שיש ליבש. חזקה ובהירה כמו אקליפטוס היא גדלה ויפתה והלכה לתיכון וגם התקדמה הלאה ונהייתה רוקחת ועכשיו היא מומחית למה שאנשים בולעים כשהם רוצים לשכוח את מה שהם מרגישים. לי יש את מוזס. אני לא מרפדת אותו בתפוחים אבל הוא נשאר. את בולעת אותי הוא אומר ואני עונה לו שלפחות אותו אני יכולה לקחת בלי מרשם. חוץ מזה אני אדישה אבל בתנועה ותמיד עם מזוודה מוכנה. גם כשמוזס אומר שהוא לא יגיע כי הוא לא מרגיש מספיק תקוע בשביל לעלות על טיסה אני ממשיכה ובנמל אני שותה אספרסו וקונה סוכריות כדאי וחושבת שזה רעיון לא רע ללמוד ערבית אם אצטרך לעזוב את ברלין ולהגר לדובאי
עמודים
תגובות אחרונות
- שרית זמיר-שפיר על שלושה ספרים ליד המיטה
- שרית זמיר-שפיר על אָבִי וְאִמִּי הַכֹּל יְכוֹלִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
- שרית זמיר-שפיר על אֶצְלִי שָׁקֵט
- שרית זמיר-שפיר על פרטים אישיים – סיפור שלי – מקום שלישי בתחרות הסיפור הקצר הארץ תשע"ב
- שולמית אפפל על כָּל חַיַּי אֲחַכֶּה
Blogroll
קטגוריות
- Uncategorized (6)
- אות הדסון (115)
- אפריל יהודי (38)
- אקטואליה (52)
- המילים (49)
- התרה (33)
- חישוקים (31)
- יבשת שבורה (1)
- יחידת זמן (148)
- כללי (3)
- מרחק (18)
- פרגמנטים (113)
- רשימות (88)
-
רשומות אחרונות
ארכיון
כלים
גדול!
נהדרת