מִבֶּרְלִין לְדוּבַּאי עִם סֻכָּרִיּוֹת כְּדַאי

קראתי סיפור קצר על אישה שניסתה להתאבד פעמיים. לי היו תוכניות אחרות לערב. סיכמתי אותן ונרדמתי . בבוקר קמתי כרגיל וראיתי מהחלון שאף אחד לא קפא בלילה גם לא השלג על המדרכות. הדמיון תומך אותי במציאות וחברתי ז'ושה חזרה להיות ילדה קטנה בארץ חדשה והשתלטה על השפה בחריצות כאילו שגילתה מגפה שיש להדביר וּבִצָּה שיש ליבש. חזקה ובהירה כמו אקליפטוס היא גדלה ויפתה והלכה לתיכון וגם התקדמה הלאה ונהייתה רוקחת ועכשיו היא מומחית למה שאנשים בולעים כשהם רוצים לשכוח את מה שהם  מרגישים. לי יש את מוזס. אני לא מרפדת אותו בתפוחים אבל הוא נשאר. את בולעת אותי הוא אומר ואני עונה לו שלפחות אותו אני יכולה לקחת בלי מרשם. חוץ מזה אני אדישה אבל בתנועה ותמיד עם מזוודה מוכנה. גם כשמוזס אומר שהוא לא יגיע כי הוא לא מרגיש מספיק תקוע בשביל לעלות על טיסה אני ממשיכה ובנמל אני שותה אספרסו וקונה סוכריות כדאי וחושבת שזה רעיון לא רע ללמוד ערבית אם אצטרך לעזוב את ברלין ולהגר לדובאי