מי שתל הוספיס בשדה חמניות

הערב ראיתי סרט דוקומנטרי על אישה שעושה בחייה ניסוי ביכולת הספיגה שלה. היא מבקשת לדעת איזו מסת בדידות תוכל עוד לשאת. תגידי, האמנות שווה את זה? מישהו שואל והיא לא עונה. היא זרה. בארצה המים באויר. כזה אוויר ספוג גשם מתוק ארצה סביבי תמיד. מתוק כמו חלב של פרה, היא אומרת. יש לה קול ומבט שמתואמים כמו זוג רקדני טנגו. אצל נשים יש לפעמים מבט כזה. הוא מופעל כמגדיר תחום שליטה. אני מדמיינת שאני מישהי אחרת כשאני באה במגע עם העולם. והעולם מקבל יפה את האחרת. היא אומרת. נקודת פתיחה טובה לשיחה היא אוכל. אני מעייפת אותם בסיפורי מטבח. ריבות. אנשים אוהבים להקשיב לאישה שיודעת להרתיח קילו פרי על קילו סוכר ולאפות עוגת תפוחים, אבל את זה אני עושה רק כשחשוב לי להתיידד היא אומרת למצלמה ועוצמת את עיניה. בשנה האחרונה לא יצא לי לפגוש אנשים. אחותי חלתה ואני בכל לילה ליד המטה שלה. בן הזוג שלי החליף אותי באשה אחרת. עד הלידה זה יעבור הוא אמר ואני הייתי בהריון פזורה כחול ברוח. רק משוגע שותל הוספיס באמצע שדה חמניות. אחותי חולה.  אני מגיעה מותשת מפחד כל הדרך אליה לבד על הכביש. וינסנט מת. תיאו בבית מתפרנס משאריות. הברושים בשוליים שורטים את הירח ושבים ומתכופפים אלי כמו שאתה עושה עם המצלמה שלך. עכשיו די. בוא נעשה סוף.

 

ניו יורק
01.01.2008

הציור של  Joanna Short

פוסט זה פורסם בקטגוריה המילים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s