איש שהכרתי פעם אמר

כשהיא רואה שאני ער היא משדלת אותי לכתוב ואני משים עצמי כמי שלא נושם ומוותר. קח את הדמיון שלך לים. היא אומרת. מעצם המחשבה אני טובע וקם מהכורסא ומתיישב חזרה. אני אוהב את הכורסא שלי. אל תכריחי אותי . אני מבקש. תבחר צבע וכתוב. את טועה. זה שייך לציור. אני סופר. כתוב יחסים. איני יכול. אני מראית עין ובלא מעט יאוש רק הולך ברחוב ומפטפט את חיי בין זרים. אתה משעשע. אנשים צוחקים כשאתה מדבר. אין בזה אמת אני אומר לה. זו רק מבוכה. סמכי עלי. תנסה גם אותי. היא מבקשת. איך אני יכול. תראי איך הצחוק אין אונים נחבט בקיר ונסוג בלי אוויר.

פוסט זה פורסם בקטגוריה המילים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s