הצעיף

את הצעיף קיבלתי במתנה והייתה לו משמעות בחיי. אהבתי את הצבעים ואת האווריריות וכשהוא החליק ממעקה המרפסת כל מי שעבר ברחוב יכול היה להיות מי שישים עליו יד. במקום לרדת ולנסות להשיגו התעצבתי מעט וחזרתי לענייני ומאוחר יותר ירדתי לבית הקפה  והזמנתי תה בחלב וישבתי והסתכלתי בעוברים ושבים וחילקתי אותם בין אלה שאיבדו את ליבם לאלה שיאבדו אותו בעתיד ואחר כך קמתי והלכתי לחנות הספרים. לספרנית יש ריח לימון כזה שהיה מעמיד אותי כילדה לנגב את הלוח לפני השיעור של מורתי היפה שהפיצה סביבה בושם לימוני, שיעור תורה כיתה ב' צפרירים חיפה. ובעודי הולכת בין המדפים מוכרת הספרים בעקבותיי מפטפטת בחן ומספרת לי איך בדרכה לעבודה לכדה במעופו מחלון גבוה צעיף בצבעי גלידה והיא אספה אותו בידיה כאסוף יונה ומיד כרכה אותו סביב צווארה ואני בכוונה גמורה החמאתי לה .

פוסט זה פורסם בקטגוריה יחידת זמן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הצעיף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s