חוֹם ודחיפוּת

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַיְּלָדוֹת שֶׁל הַשְּׁכֵנִים מֵעֵבֶר לַקִּיר וְאֶת הַמַּעֲלִית עוֹצֶרֶת
אֶת פִּצְפּוּץ בַּקְבּוּק הַפְּלַסְטִיק שֶׁמָּזַגְתִּי מִמֶּנּוּ מַיִם אֲנִי שׁוֹמַעַת רַדְיוֹ וּמִקְלֶדֶת
אֶת הַנְּשִׁימָה וְאֶת הַתֵּה שֶׁאֲנִי שׁוֹתָה וְאֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלּוֹחֲצוֹת עַל הַמֵּצַח שֶׁמֵּפִיק
חֹם וּדְחִיפוּת לְהַשְׁאִיר עַל הַנְּיָר אֲמִירָה לִפְנֵי שֶׁהַשִּׁעוּר  נִגְמַר וְהַכִּתָּה  נִסְגֶּרֶת

 

d791d795d790-d790d79cd799-d7a4d7a8d7a4d7a8-d7a0d797d79ed793

אף פעם לא היה פרפר בכף היד שלי לא ממש ולא אפילו לא כאילו
זה לא נורא זה רק מצמיא. מצד שני טוב להתבונן בציור צבעוני תמים שאולי לא מרווה אבל גם לא מייאש כמו מה שאנחנו חווים בקיסרות. אני מנסה לנשום במתינות בשביל השקט שלי ושל הקירות. גם ככה הרופאים לא יודעים מה לעשות במי שבאה ואומרת שלום דוקטור יש לי סחרחורת ואז הרופא שואל האם החדר מסתובב סביבך או ההפך ואז אני חושבת בערמומיות מה לענות כדי לאזן את הרופא ולא להרוג אותו מכות כמו שאומרת חברה טובה שלי כשהיא רוצה להצחיק אותי ואז אני כבר מדקלמת לו משהו כי מי רוצה להגיע למקומות האלה עם המסדרונות הארוכים והחדרים הצפופים אף פעם אין די עצים בחלון כדי לטפס עליהם ולהרוויח קצת נוף

האיור של : אילזה קנטור דאוס

פוסט זה פורסם בקטגוריה יחידת זמן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s