כבר עשיתי הכול חוץ מלשכוח ולכתוב על ארבעתנו. איך הגענו לאותו מקום באותו יום לספסל האחד מבין הרבים שהיו בחצר והתיישבנו זה לצד זה לא מתאימים לא מתואמים כמו מפגש למטרות מוות. בני אדם כבר כתבו על מפגשים אקראיים כאלה איך אנשים זרים וטובים הופכים יחד לכנופיה של זרים ורעים ואז הם עולים על גשר והוא מתמוטט והספינה שוקעת והאנשים טובעים. או אז תושבי העיירה האבלה מתכנסים על שפת הנהר מדליקים נרות ומשליכים פרחים למים. ואחרי זמן המתים נשכחים ומה שנשאר מהמוות הגדול בעיירה הקטנה הוא יום אבל שנתי המכונה פיקניק.
אני מקס. אני יהיר וזוכה לעונשים הראויים לאנשים כמוני. בגיל שישים לקחתי לי אישה בת פחות משלושים ועכשיו אני יושב על ספסל עם שלושה אומללים ומתבונן בבני בן השש בועט בכדור כמו ילדה. כל הבנים כאן הם סוג של בנות. אין רוח לחימה. והמדריך של הקבוצה גרוע גם הוא ורק משלים עם החוג הכנסה נוספת. כולם בעיר היהירה הזאת חיים מהיד אל הפה. אני לא. האישה הצעירה שלי מנהלת מפעל חשוב ויש לה פה גדול וכולם פוחדים ממנה, גם אני, אבל אני לעומתם אוהב את זה. אני ער כבר שלושים שנה. בלילה אני אוסף את החברים שלי מהחושך ולא עוזב אותם לבד. לאן שאני הולך הם באים אתי. כשאני אמות הם ימותו אתי ואז אוכל להירדם.
אני אביתר. יש לי ילד שאני מכנה אותו גוֹגוֹ. יש לו פנים קטנים ורגליים רזות. הוא תמיד רוצה עוד אוכל ואני נותן לו את המנה שלי וגונב קצת בפינות. אני שוכר חדר בדירה ויש בו מזרון אחד לשנינו. גוגו אוהב להתלונן. הוא ילד קטן ואכזר ובסוף ייצא ממנו כירורג. יש כבר אחד במשפחה שלנו. אמרתי לו את זה והוא בעט לי ברגל. אין לו חברים. הוא כל הזמן מנדנד לילדים שהוא מבקש לבוא אליהם הביתה והם מנפנפים אותו כי הוא מעצבן את ההורים שלהם. אף פעם לא הייתי נשוי לאימא שלו. עשינו את גוגו ולא הפסקתי להתעסק עם אחרות. אני מכור למין. גם עכשיו יש מישהי שהכנסתי אותה להריון אבל אני מכחיש. לאימא של גוגו אני לא משלם בשביל גוגו ובעלה מפרנס את הבן שלי. אני יודע שאני חרא ואני לא יודע איך להשתנות.
אני נחום. הנכד שלי הוא השחקן הכי טוב בקבוצה. אני אוהב אותו ולא סובל את האבא שלו. הוא מעדה אחרת. אני נשוי פעם שנייה. שמה מרצ'לה. לא מה שכולם חושבים. היא דווקא רומניה. מהנדסת, מביאה משכורת טובה הביתה וגם לי לא חסר. אני פנסיונר של התעשייה הביטחונית ועכשיו יועץ חוץ. אחרי שהתגרשתי היו לי הרבה נשים. אם את אישה יפה ואוהבת ויש לך ריח טוב אני הגבר בשבילך, פרסמתי בפייסבוק והן מילאו לי את הקיר. את מרצ'לה הכרתי בכלל בטיסה. תגידי, החברה שבאה אתך לפני שבוע, יש לה מישהו?
אני שין. הנכדה שלי היא הילדה היחידה בקבוצה של הבנים. היא מאבדת כדורים ונורא נהנית מהחברותא. בעיני זה מושלם. היא חוזרת מאושרת לעומת החמורים הקטנים שחוזרים ממורמרים. אין לי טלפון חכם אז אני כל הזמן בשיחה עם אחד מהשלישייה שתקועה אתי. הספסל שלנו הוא בעצם מושב כפול עם שולחן באמצע כמו בשמורות הטבע. לי יש תמיד אוכל בתיק ואני מחלקת אותו בין ארבעת הילדים ואביתר אבא של גוגו הוא העורב הכי רעב בחצר של המתנ"ס וזה מעצבן אותי. תמכור את התחת שלך ותן לילד שלך מיטה ואוכל אני אומרת לו. הוא צוחק. שום דבר לא סודק את הצחוק שלו. הוא חמאתי וסופג את העלבונות בנחת וזה שובר אותי. הוא מחליש אותי הטמבל הזה. הוא בן ארבעים וחמש השיניים שלו במצב נורא אין לו ביטוח לאומי ואם הוא בן אדם והוא נושם אז איפה לעזאזל הוא מסתיר את החרדות שלו. נחום מנסה לעזור לו וקובע לו ראיון עבודה. הוא לא מתעורר בבוקר ולא מגיע. בסוף גם גונבים לו את הקטנוע המעוקל שלו ואנחנו נושמים לרווחה כי ככה לפחות הוא לא ימשיך לתקוע את הראש של גוגו לתוך קסדה של מבוגר. אחר כך מתחיל סיפור עם אימא של גוגו ובעלה. הוא פוחד שהם ייסעו לאירופה וייקחו את גוגו איתם ולא יחזרו. אני ונחום מתפללים בשביל גוגו שזה מה שיקרה. זה לא קורה. אחר כך אביתר אומר לנו שהוא טעה, הייתה אזעקת שווא והם רק עוברים לדירת צינוק אחרת. עיר דפוקה. כולם כאן גרים בשכירות ונופל להם הלב בסוף החוזה אבל הם עדיין נוהרים אליה בהמוניהם לחיות ולהתחפר בה.
נחום הוא מי שאותו אני אוהבת להקניט. הוא גבר נמוך ומוצק בן גילי ורכלן אטומי. הוא שוכב עכשיו רק עם מרצ'לה ולא מפסיק לטחון לי את המוח עם העבר שלו. נשים ומגרשים וחוץ לארץ טיסות במחלקה ראשונה ורק מהבן בקנדה הוא מרוצה וכל הילדים האחרים שלו חמישה במספר סתם חארות נצלנים לכולם הוא רכש דירה והם לא מזמינים אותו ואת מרצ'לה כי אימא שלהם עוד לא מתה ואין לה בושה לבוא בדרישה לחרם נגדו ואני אומרת לו נחום אתה מכביד על העפעפיים שלי החארות האלה עוד יחליפו לך חיתול אז תתנהג יפה וההוא מקנדה לא יעלה על מטוס בשבילך ודי כבר אני נגעלת כשאתה שם לי מול האף את מפרט הריחות של הנשים שזיינת או לא, הצילו נחום! אבל אני גם מחבבת אותו. הוא ואני ההורים של הספסל. הוא דואג לאביתר ומרכל עליו מוות ומקנא במקס שנראה צעיר לגילו ויש לו במיטה אישה צעירה ובחיבה הוא מכנה אותו הפסיכי. גם על הילד הקטן של מקס הוא מלגלג. הילד הזה נשי, אני אומר לך, הוא אומר לי. אז מה תעשה נחום הרחום, תהרוג אותו או תחכה קצת?
מקס העדין השברירי הוא אימא אווזה. הילד לא יוצא לו מהעיניים והחברים שלו מהמלחמה לא יוצאים לו מהראש. יחסית לכמות האש שבוערת בעצמותיו הדקות העיניים של מקס כבויות. הוא הולך ברחובות כל הלילה. לפעמים עוצרים אותו. הוא מציג תעודת זהות וגם תעודת נכה מחכה בסבלות וממשיך ללכת. הוא מספר את אותו סיפור כל שבוע. לי ולנחום ולאביתר. הוא צעיר ממני בשנה אבל הפכתי גם לסבתא שלו. היה קרב קשה. הוא הסתתר עם החבר שלו במערה. החבר היה פצוע קשה. הוא שמע קולות . החבר זעק. הוא פחד שהם יתגלו וירה. מאז החבר הדומם גוסס ונורה ומת באזניו. לקח לי שנים להוציא את זה מהפה אצל הפסיכולוג ולך אני מספר את זה אחרי חודש בחוג כדורגל של הילד שלי. מקסי, זה הגורל שלי להקשיב לזוועות של אחרים, אבל אולי אתה מתחיל להבריא אם אתה כבר מסוגל לשתף. תגידי את נורמלית הוא שואל אותי. לא, אני עונה לו. גם אני חושב. אני לא מבריא אני מת שעושה קילומטרז' בלילות וקורע נעליים ועכשיו אני גם מצטער שסיפרתי לך. תשכחי מזה.
"פטל" 2 כתב עת לספרות בעריכת אביבית משמרי
מכיל 17 סיפורים קצרים המכונסים תחת הנושא "אסור"
עיצוב: אפרת גולן
שולמית אפפל | Shulamit Apfel 