השיר "זיכרון" נכתב בשנות העשרים המוקדמות שלי. הוא עומד טוב ממני על הרגליים. אני בינואר אהיה בת שישים ושש. הבטחתי לעצמי שלא אכתוב כמה קשה. הפעם קשה. כימו ארבע כבר כבד ומרעיל. אני מסתובבת בבית עם המקל של שרה אימא של חנה חברתי מכיתה ה'. זה בסדר. אהבתי את שרה. היא מתה השנה. היא הייתה לקוחה במספרה שלנו ובשבתות ילדותי היא ניחמה אותי בעוגות טובות.
השיר "אחרי" הוא לא כל כך שיר כמו שהפרוזה שלי לא כל כך פרוזה. אני עדיין נאבקת. אף פעם לא חשבתי שאני יודעת לכתוב כמו שידעתי שאני חייבת לכתוב כדי לשאת את החיים. לא השתנתי לא התרככתי ואני מקבלת אינפוזיה של כימיקלים בווריד בשוויון נפש. ילדים מוכים מכחישים כעס ובושה וכאב. קשה להם עם מתנות. טקסים וחלוקת פרסים מביכים אותם. אם היה לי אומץ הייתי כותבת את השורה האחרונה בגוף ראשון, בשם עצמי. ואם הייתי מרסדס סוסה הייתי שרה
.
שולמית אפפל | Shulamit Apfel 
"חייבת לכתוב כדי לשאת את החיים" – איזו שורה…..
אני רוצה לכתוב לך עידוד, תמיכה, אבל המילים מתגמדות עד נעלמות לנוכח עוצמת הכתוב כאן.
שיהיה לך כוח, ושיהיה יותר טוב.
מצוין שהזכרת את מרסדס סוסה בהקשר לשיר ההודיה, כי היא שרה אותו וגם ידעה להשתמש בו, בניגוד לזו שכתבה אותו ושרה אותו ראשונה, אבל לא ידעה.
טוב לקרוא אותך, גם פחות מאמת אין טעם לקרוא