פרטים אישיים – סיפור שלי – מקום שלישי בתחרות הסיפור הקצר הארץ תשע"ב

פרטים אישיים / שולמית אפפל

עבדנו בקצוות של אותו מסדרון. לאיש מאתנו לא הייתה לוחית על הדלת. הכרנו זה את זה רק בשם פרטי. אני זכיתי בקיטון שיצר מגרעת במסדרון שהיה רוב הזמן ריק כמו אולם לוויות אחרי שכולם התפזרו. אתה ירשת את החדר הגדול שהפך עם השנים מחסן למדפסות וקומקומים ישנים. תמיד אפשר היה למצוא אצלך אומים, ברגים, חוט חשמל למצנם גוסס. והיה האבק. אולי בגלל האבק הציפורים נמנעו מהחדר שלך גם אחרי שהנחת בשבילן גרגרים. בוא ננקה קצת, הצעתי, אני מעדיף לרקוד, גיחכת את עצמך בדרכנו לשתות קפה. עוד נס קפה. תראה אותנו, אמרתי, ערימת פליטים משבעים ארצות, שרוטים מכאן ומשם, מחפשים בחלון את הנוף שמעולם לא נשקף ממנו. אני מתגעגע לדג שלי, אמרת, אמי שפכה אותו על מסילת הברזל לפני שעלינו לרכבת. לשלג ולעצים אני מתגעגע. את העצים למדתי לזהות לפי צורת העלים, והביתה ידעתי מתי לעלות לפי מידת האור שהסתנן מבעד לענפים. כאן אני מתעוור. נכווה מהאור. ואת? הוא שאל. ניסיתי ללכוד את הרגע. ואנשים, אתה זוכר אנשים, עניתי בשאלה למי שבכל תשובה שלו התבצרה תמיד עוד שאלה.
המשרד הלך וגווע. ישבנו באותו תפקיד מנהלי זוטר בשתי מחלקות נפרדות. אפשר היה לוותר על אחד מאתנו אבל לא עושים דברים כאלה במשרד ממשלתי, ואני מרוב בהלה יצרתי לעצמי יתרון כשהוספתי על מה שכבר היה לי עוד שתי נסיעות למחוזות מרוחקים. בבוקר לעבודה הגעת לפני כולנו ובערב היינו יחד, אחרונים. אף פעם לא ראיתי אותך ממהר ואני איחרתי לעבוד כי הצטרכתי לכל שקל. כשנשארנו לבד לא החלפנו מלה, גם לא כשנפגשנו במסדרון. אף פעם לא שמעתי אותך עוזב. כשהקירות היו נדבקים אלי כמו זיעה קרה בעקבות בהלה, הרגשתי שכבר אינך, שהלכת, שאני לבד.
בימים שלא היית מגיע למשרד אימצתי את עובדות הניקיון. פיתחתי תלות וחולשה כלפיהן. התיידדתי עם טניה ועם אמה. שתי עולות מטשקנט. הן עבדו יחד ואני שמרתי על הקטנה של טניה כשהן עלו לנקות את הקומות הגבוהות. כל מקום יכול להפוך לבית שלך אחרי שאתה מנקה אותו, אמרה טניה ואני לא הנחתי לאיש לנקות את הפינה שלי. גם סמרטוטים הבאתי מהבית ווילון תפרתי לחלון המערבי בשתי שכבות כדי לעמעם את אור השמש של אחרי הצהריים. היינו כל כך נידחים במשרד שלנו שכמעט נשכחנו.
בקצה המסדרון שכן אולם השרטוט והמפות העבשות ולידו חדר הבנות. ישבו שם שתיים. הן דמו בקולן ובמראן ולקח לי זמן להבדיל ביניהן. כולם אהבו להיכנס לחדר הזה. הוא היה מקושט כחדרן של מתבגרות ובחללו עמד ריח בושם שהבנות השתמשו בו. גם אני נכנסתי לשבת שם מדי יום ביומו לכמה דקות להיות בין בני אדם, והיו שם העוגיות שהן אפו והציוד המשרדי ומכונת הצילום ששימשה את כולנו.
בימי רביעי הגיעו אלינו אורחים מהמשרד הראשי. הם באו לישיבות ונשארו עד אחרי הצהריים. אהבתי את יום רביעי כל עוד ידעתי שהממונה עלי לא מגיע. קיבלתי הפסקות נשימה כשחשבתי עליו. לא הצלחתי לעמוד מולו. הוא היה עולב בי ואני הייתי מתכווצת. פעם, אחרי שהגשתי בקשה לחופשה, התפרץ לחדרי וצעק לעברי "את משתינה עלי מהמקפצה". עצם האפשרות הזאת העבירה בי צמרמורת. היה לי פחד גבהים ופחד מים ולא הצלחתי לדמות אותי עושה את מה שייחס לי. התאפקתי לא לצחוק ונשארתי שקטה עד שיצא את החדר.

אתה זיהית שהוא עצמו חושש לאבד שליטה. על מי, עלי? הרגשתי מוגנת. לא היתה לו סיבה לחפש אותי. נשאתי במטלות המשרד ביעילות ובלי להביא כל נזק. המבט שלך משפיל אותו, אמרת לי פעם, הוא יחכה עד שיפיל אותך בכלים שאין לך. אם היית פוזלת היית עובדת מושלמת. לך היו מעלות גלויות. צלעת וגמגמת וככה הרווחת את השקט שלך. לעומתך, ממני, לו היה עולה בידם, הם היו מסירים את העור עם השמלה. באתי להתפרנס וחזרתי הביתה מחוללת. תיעבתי את מה שהמקום הזה מעולל לאנשים. אתה זיהית את זה. לפעמים חשבתי שאתה בא בעיקבותי רק כדי להרחיק אותי מהאש.
דבר לא ידעתי עליך. דיברת על עצמך כמו על מישהו שוויתרת עליו. אביך נכלא ואמך איבדה את העבודה. שום דבר מעבר לזה. מחקתי, כל מה שניסיתי לאחוז בו, נשמט, אמרת. ומה במקומם, שאלתי ואתה הבטת במבט המתעתע שלך. בסולם הצבעים זה היה מבט בלתי נתפש, על גבול הווניל.
מתחת לחלון המערבי של קיטוני השתרע בסיס צבאי. לפי רמת התעסוקה שהיתה לחיילים אפשר היה לחשוב שמכשירים שם עובדי מדינה לעתיד לבוא. בקרוב יפנו אותנו ויפנו אותם וכל המתחם יהיה מגדל מגורים או ריאה ירוקה, תלוי בכוח שיהיה לוועד השכונה. גם את רעידת האדמה עברתי בקיטון שלי. הטנדר במגרש החניה של הבסיס ניתר ממקומו וחייל צעיר צעק, המפקד מזדיינים שם… או שזאת רעידת אדמה, אידיוט, קרא אליו מישהו, והיונים שנדבקו למעקה שלי עפו סופסוף ולא חזרו ימים רבים.
כשהמלחמה פרצה לא הגעתי לעבודה יותר מחודש. הייתי ערה בלילות והתחלתי לכתוב. לפעמים העברתי את הלילה בשיחה עם שדר תורן בתחנת רדיו. למחרת ננזפתי על ידי קרוב משפחה, מה זה השתגעת, יפטרו אותך מהעבודה, מה שאת מספרת ברדיו יותר מפחיד מהמלחמה. אבל אני ידעתי שיש לי ביד פצצה של מחשבה וכתבתי לי הצגה ומצאתי לי במודעת דרושים בימאי וחתמנו על חוזה עם מנהל פסטיבל האביב ושמחתי מאוד וגם רציתי מיד לברוח. פחד במה שיתק אותי לפתע. שיננתי את הטקסט ואיבדתי אותו בחזרות. הייתי ממוטטת ולגמרי לבד. הצטרכתי למי שינחם אותי והלכתי ושכבתי עם אחד השותפים מהמינימרקט שקניתי בו מצרכי מזון הביתה. כשהיה לי רע הייתי תמיד במיטבי ועדיין גברים לא התאהבו בי. לא מצאתי לזה הסבר. ההתחלה היתה יפה ואטית והסוף חד ומהיר. בעזרת הדמיון הגלדתי בכל פעם.
הבחור מהמינימרקט היה מוזר מהרגיל ובילה עם הראש בין הרגליים שלי יותר זמן מאשר מולי פנים אל פנים. כשהעייפות איימה למוטט אותי שבועיים לפני הפרמיירה הרחקתי אותו ממני לאחותה של השכנה שהתגוררה מולי. הקשר שלהם החזיק יפה וגם הפטוניות שהם שלחו לי.
אחר כך שוב ריקנות. לעבודה חזרתי אחרי חודש העדרות בלי אישור. כצפוי עברתי מסדר השפלה. איימו בהשהיית הקביעות והשאירו אותי בחוסר ודאות תקופה ארוכה. הממזרים לא ידעו מה לעשות בי. צברתי זכויות שאפילו לא ידעתי על קיומן. ידיהם היו כבולות. בסופו של יום נענשתי בצמצום שעות עבודה נוספות.
שמחתי להישאר גם אם הלעיגו אותי וכמעט קיצרו גם את קנה הנשימה. השוקת התרוקנה. הבטתי סביב ולא היה בנמצא במי לההתנחם ולנסות להשיב את כל מה שהשגתי ונלקח ממני. לא נשאר בידי אלא לשמר מעט מכבודי ובלבד שלא להניח לאיש לזהות שמאות השקלים שנגזלו ממני חסרים לי לאוכל. אתה ניסית להתקרב אלי באותה תקופה ולא נתתי. הרגשתי שכדי להינצל עלי לשקוע לבד.
כשהוא יושב חמוש באקדח בבודקה שלו, שומר משה הקב"ט על העובדים בבניין שהיה מטה משטרה בתקופת המנדט. בצהריים מדי יום, צפרירה מהוועד עושה את המעשה הטוב שלה ומאכילה במזון שרכשה בכספי הקופה הקטנה שלנו את החתולים והעורבים שחולקים אתנו את מגרש החנייה.

דובלה, קודמו של משה, גמר את יום העבודה שלו באמבולנס אחרי שבמעט השכל שהיה לו השתעשע באקדח וכדור שנפלט צמצם לו את מספר האצבעות וחורר את כף היד. טמטום ושעמום הם סיבה מוצדקת להטיל בך מום ולהשאר בחיים ולדובלה היה משניהם בשפע.
בעת ההיא בודדה בנישואי נפרדתי מבעלי והתאהבתי במלאכי. מתוק מלאכי. מלמולי תפילות גדשו את שפתיו. חרבה באתי אליו. הוא היה האיש המושלם לשאת אותי בזרועותיו כשחצינו פעם שדה אחרי הגשם. כשהרתה אשתו הלכתי מאהובי מלאכי כאילו נתלש ממני אבר חי.
לפתע היה לי קיטוני לזרא. המטבח המשרדי עם המקרר הקטן שעמד על השולחן כדי שלא נצטרך להתכופף חס וחלילה, דמה לחדר טהרה עד שהתהלכתי בו גם אני כבתוך ארון מותי.
יצאתי לרחוב וראיתי אנשים ולא זכרתי מה הם היו לי פעם. אתה התחלת להעדר והיית שב וחוזר לקראת סוף היום אפור ושותק. פעם הבאתי לך עוגת שמרים שעשתה אותך מאושר עד ששוב הלכת. ידעתי שאתה נוסע להוספיס לטפל באשתך לשעבר. לבד ממך לא טיפל בה איש. בקושי הכרת את הארץ. מאז עלית לא יצאת את העיר. והיה לך הגמגום והמבטא ואני לא הספקתי להגיד לך כמה יקרת לי ואיך החזקת אותי כל השנים האלה בחיים גם כשרק היינו זה לזה כצל עובר במסדרון ארוך.
ביום רביעי, שלא כמנהגי, עליתי למשרד הראשי ופקידים משם באו אלינו. בחדר הבנות היתה המולה נעימה. אנשים התלוצצו, שתו קפה ופרסו עוגות. לפני הישיבה הגדולה מישהו הציץ לחדרך לראות אם הגעת ולא הבחין שאתה שרוע על הרצפה. בצהריים מצאו אותך קר וללא נשימה. מאוחר לומר, אם הייתי שם הייתי יודעת.
בארנקך נמצאו שתי תעודות מזהות. שלך ושל אשתך לשעבר. היא תחיה עוד חדשיים אחריך ואז לא יישאר זכר. למחרת הגעתי לעבודה אחרי שכולם כבר יצאו ללוויה. התכוונתי למהר ולהספיק לעלות לאיזה אוטובוס, ואז ראיתי על הקיר את מודעת האבל. אחרי המלים שניסחו צער ויגון של הנהלת המשרד והחברים ופרטים על סדרי ההלוויה הופיע גם שם משפחתך, שבו נתקלתי לראשונה. שמך המלא, הזר, הניס אותי בכיוון ההפוך מתחנת האוטובוס, למשרד אל הקיטון שלי. הצטרכתי להיות לבד בין הקירות.
מאותו יום לא יכולתי לשאת עוד את הערב מחשיך את החדר שלך והייתי מקדימה לעזוב בחיפזון לפני אחרוני העובדים.

 

וההמשך כאן

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרגמנטים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על פרטים אישיים – סיפור שלי – מקום שלישי בתחרות הסיפור הקצר הארץ תשע"ב

  1. bddaba הגיב:

    מלכה!! איזו בשורה מעולה. אבל אני מאוכזב, אני משוכנע שהסיפור המעולה היה צריך לקחת מקום ראשון, גם מבלי לקרוא את האחרים. כבוד.

  2. שרון, תודה רבה

  3. גור הגיב:

    ברכות חמות. סיפור מקסים ומעורר מחשבה.

  4. benziv הגיב:

    מזל טוב!
    מתכוונת להביא את הסיפור לסטודנטים שלי…
    חג שמח.

  5. benziv הגיב:

    חזרתי להגיד לך: קראתי פעמיים. כתוב נפלא.

  6. עודד הגיב:

    שולמית תודה;

  7. דפנה לוי הגיב:

    את כשרון ענק

  8. chellig הגיב:

    ברכות ואיחולים, כתיבה נפלאה.

  9. אור הגיב:

    נתקלתי בשמך אתמול בתחרות, האינטימיות שבסיפור שלך הכניסה אותי לתוכו עד סופו. ברכות

  10. נועם לסטר הגיב:

    ברכות. כתיבה חזקה.

  11. אור, נועם, דפנה, חלי, אתי , גור
    תודה על הברכות החמות, מרגשות להפליא, תודה מקרב לב!

  12. שרית זמיר-שפיר הגיב:

    שולמית יקירה, נכנסתי לקרוא והוצפתי במין כוח חיות. הוא פורץ ממך כי אצלך מתוך המקומות שביקשו כל כך כל כך להקטין, לאייֵן, לחסל את הנפש ואת הגוף את יוצאת ומניצה עולה ופורחת, כל הניסיונות הופכים ניסיונות שווא נלעגים, הם מחשלים את נפשך המורדת. נזכרתי אף אני במקומות העבודה, כמו המשרד הצבאי הקיטון שלי, כמו בנק הפועלים, מחלקת.כ"א הנהלה ראשית, שעבדתי ויצאתי משם שבועיים לפני קבלת הקביעות, כי לא רציתי להישאר ולגווע.
    תודה, יקירה ואהובה שאת, בניסיון חייך ובאופייך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s