ממואר / פרידה מאהוב מת

Bruce Davidsonשתיים לפנות בוקר. אין לי מושג מדוע אני מקלידה את השם שיוביל אותי לפסק דין בעקבות אלמנה שתבעה חברת ביטוח זכתה וקיבלה שלושים אלף שקל ומשם אספה את עצמה והמשיכה בחייה.
אני בוהה במסך. לא צוין מתי הוא מת רק שמו וסוג הסרטן ופיזור הגרורות.  בשתיים לפנות בוקר לפי שעון ניו יורק  בעזרת מנוע החיפוש של גוגל  אני מוצאת את חיים כשהוא כבר מת. קראו לו חיים, ללא שם חיבה. הוא היה אהבתי הראשונה והשנייה והשלישית ובכלל. אלה שבאו אחריו נפלו לבור שכבר נפער.  אהבתי אותו עד שלא יכולתי לשאת את החיים בלעדיו. הייתי בת חמש  עשרה וחצי כשראיתי אותו ובעוד כמה ימים  כבר אדע את שמו ובסופשבוע אקרא לו כשהוא יחלוף ליד הקפה שלי באבן גבירול פינת דויד המלך. ואז ארגיש פעמונים בגוף. זה האיש שיציל אותי. חשבתי. רציתי. לא פחות.
כשדברנו טיפסנו כמו גלים אחד על השני. אין טעם לתאר את זה. גלים של פעם בחיים. עליתי גבוה ואחר כך טבעתי. הוא העתיק את שירי מטיוטה לכתב יפה. הוא אמר לי שאני משוררת ואני שמעתי בקולו. הייתי ילדה חשופה ופגיעה, עייפה אחרי שנים של עמידה על הרגליים ולא האמנתי שאלוהים סידר לי אושר כזה.  הוא לא רצה ממני כלום. הוא היה כמעט בן עשרים ושלוש  ואהבנו מאד.  אבל זה לא הלך. לא הלך לשום מקום. הוא רצה ללמוד בבצלאל. הוא רצה שגם אני אלמד. שאעשה בגרויות. נרשמתי שילמתי לא הבנתי מה רוצים ממני כל ערב אחרי יום עבודה עם דיסלקציה קשה וריכוז של צרצר, אז פרשתי.
עכשיו כבר הייתי לא ראויה.  חזרתי להיות הספרית. אימו הייתה לקוחה שלי והיא כמעט מתה כשנודע לה עם מי  הבן יחיד יפה שלה יוצא. בושה.  גועל נפש. היא  רגילה לדבר על אמנות אבל לא אתי. עם רוטמן. רוטמן היפה בחורה על רמה תלמד בסורבון ותצליח. יום אחד קיבלתי משלחת של אישה אחת שביקשה בשמו שאשכח ממנו. אני  לא הבנתי למה הוא ביקש דבר כזה. ולמה הוא שלח אלי אישה שמנה ששוכבת איתו.  זה היה מוזר. הפרה הזו ביקשה בשמו שאשלוט בזיכרון שלי. אולי אני רוצה למות אבל לא להרוס את הזיכרון שלי קודם.
בצאת ספרי הראשון, שנה ממותי, נפגשנו. אחר כך התחתנו הוא עם אשתו אני עם בעלי ועוד כמה שנים סחבתי אותו כמו תא חי בשליה שלי עד שיום אחד הוא נפלט וכבר לא ארגיש כלום.
אחרי שנים הגעתי עם הצגת תיאטרון לעיר שלו. ליל שבת. הוא בא עם אשתו. זוג יפה. הוריו מתו. ממנו לא יצא כלום. הוא חרבן את כל העבודות שהוא תפס על הדרך. איש יפה מוכשר. אפס בהומור עצמי. וגם פחדן. מהכול הוא פחד. רבע שיר לא נשאר ממנו.
הלילה בניו יורק הוא שב אלי בעקבות נדודי שינה, אצבעות עצלות על המקלדת ומחסום כתיבה קשה שנפרץ סופסוף.

ניו יורק
02.09.07

Bruce Davidson

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרגמנטים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על ממואר / פרידה מאהוב מת

  1. benziv הגיב:

    נוגע.
    אמיץ.
    אוהב.
    מסתכל בעיניים.

  2. אני לא נושמת כשאני קוראת אותך.

  3. שרון רז הגיב:

    אני חושב שאני זוכר את הפוסט הזה. בכל מקרה, אין עלייך, הכתיבה שלך כה מדממת וחזקה, באמת שאין עלייך.

  4. דודו פלמה הגיב:

    כאבת לי.

  5. עודד הגיב:

    שולמית,
    הכתיבה שלך היא גל שמטביע אותי תמיד. ואני נחנק ונשנק וחותר מעלה לשאוף אויר מחדש, ומחכה בקוצר רוח לגל הבא.

  6. גל חרמוני הגיב:

    הי שולמית, תחת חיפוש פירוש המלה "ממואר" הגעתי לפוסט המשתק הזה.
    נזכר בחווית הצילום כשצילמתי אותך ללאשה.
    כל כך שונה בכל פעם שאני נזכר בשולמית החייכנית והאדומה, למול המילים האלו.
    ומנגד – כל כך אדום.
    ממשיך ועוקב גם אם לא תמיד מגיב

  7. שולמית אפפל הגיב:

    תודה גל. שמחה שאתה קורא אותי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s